אחרי שבפוסט האחרון בסדרת ‘הסולו של מקרטני‘ עסקתי באלבום שמבחינתי אפשר להכתיר כאלבום הלא מוצלח ביותר בקריירה של פול – Press To Play. היום אתקדם הלאה לאלבום הבא Flowers In The Dirt, שלמרות היותו תוצר לא מושלם, הוא אלבום מרגש עבורי. קודם כל כי הוא הראשון של מקרטני שהאזנתי לו בזמן אמת ושנית, זו אחת התקופות המרתקות בסיפור של מקרטני לטעמי ותקופה של חיפוש דרך מופלא. מקרטני שהגיע מתבלבל ונופל מאותו שיא שלילי, עבר חיפוש מרשים בהמון תחנות, לא ממש הגיע לתחנת היעד הסופית הנכספת, אבל עיצב וקיבע את דמותו כפי שאנחנו מכירים אותה. באזור ספטמבר 1985, במהלך ההקלטות ל Press to Play באולפני הוג היל החדשים שלו בסאסקס, עבד מקרטני על שיר שהיה שייך לפרויקט אחר. השיטה הייתה אותה אחת קלוקלת בה הוא עבד על שירי האלבום והתוצאה הייתה בהתאם. הקטע Spies Like Us היה מיועד עבור סרט קומי באותו השם שביים ג’ון לאנדיס. סרט שהצליח בקופות ואולי גרם גם לסינגל של מקרטני להיות נוכח במקומות במצעדים שהוא בוודאי לא היה זכאי להם בפני עצמו. את השיר מקרטני כתב פחות או יותר על פי הנחיותיו של לאנדיס שהרגיש שלסרט שעשה יש איזשהו מכנה משותף עם סרטי הביטלס המוקדמים ולכן בכלל פנה אל מקרטני מלכתחילה. הבקשה הייתה, שיר קצבי שיש בו משהו רוקנרולי. מקרטני היה בתחילה בראש אחר. הוא סיפר: “חשבתי לעשות שיר ג’יימס בונדי עם תזמורת ענקית, משהו מלודי עם נגיעות מזרחיות…אחד הדברים הכיפיים הוא שאני יכול לשנות מעט את הדברים האלו“. הוא שינה. תסמיני המחלה הקשה שתקפה אותו ושינתה ללא הכר את מקרטני האגדי נכחו מאוד בשיר הזה. ריכוז של חוסר רגישות מוסיקלית שלא נשמע כבר שנים. מקרטני ניגן על כל הכלים חוץ מאשר על הסינתיסייזר שעליו ניגן אדי ריינר כשעל ההפקה היו אמונים יו פדגהאם המפיק שחתום על Press to Play ורכש חדש שמקרטני פנה אליו לעזרה – פיל ראמון שעבד באותה עת עם בילי ג’ואל.
השיר שוחרר כסינגל בנובמבר 1985 והיווה פרומו לא מחמיא עבור מה שיקבלו המעריצים הנאמנים בסינגל ובאלבום הבאים בקיץ 1986. באותה עת יצא גם פס הקול השלם לסרט שכלל מוסיקה שחיבר אלמר ברנשטיין. משום מה שיר הנושא שכתב מקרטני נעדר ממנו. כנראה במקרה. בקווים מקבילים שלא נפגשים, מקרטני ה’נסיוני’ החל לרכב על גלי האהדה והגעגוע לביטלס. ביוני 1986 הוא עלה לבמה בוומבלי ולקול התשואות וההתלהבות האדירה של הקהל, הוא ביצע מחרוזת קצרה שכללה שירים כמו I Saw Her Standing There ו Get Back.
ההתעוררות והגעגוע, הן שלו והן של הקהל, הסירו את ה’טאבו’ שגזר על השירים הללו והכשירו את הקרקע לאלבום הבא שיקליט ובאופן כללי לשינוי המגמה בקריירה שלו שתפנה ותוקדש מעכשיו להאדרת פועלו במפעל שנקרא הביטלס. בתקופה הזו שבה שיתף פעולה עם אמנים שונים כמו קרלוס אלומר, דיויד גילמור, פיט טאונסנד, סטיבי וונדר ומייקל ג’קסון, הוא ניסה כל העת לייצר עוד שיתופי פעולה מהסוג הזה ואף יותר. הוא פנה אל פיטר גבריאל והזמין אותו לאולפן ויחד הם כתבו שיר בשם The Politics of Love שנשאר גנוז. גבריאל סיפר: “זה היה פנטסטי. אני מעריץ ביטלס ותיק, אז לבלות עם פול ולייצר אתו רעיונות היה ממתק אמיתי. זה קצת קרטע ולא סיימנו לעבוד על כך. אני חושב שזו הייתה אשמתי. המילים היו לא סגורות על עצמן אבל היו רעיונות מלודיים יפים. אני מקווה שזה ייצא מתישהו“. הניסיונות של פול למצוא שותף לכתיבה וליצירה ולשחזר את הרגעים הגדולים שלו עם לנון המשיכו גם בהכנות לאלבום הבא. למרות בצבוצי הגעגוע של מקרטני לתקופה הטובה והישנה של הביטלס, המקצוענות חייבה אותו לקדם את האלבום החדש Press to Play. בליץ ראיונות ומסע קידום ליוו את יציאתו, כולל הנדסת תודעה של פוליטיקאי מצויין ומיומן כמוהו: “אנשים אומרים שזה האלבום הטוב ביותר שלי מאז Band on the Run, אני לא יודע אם זה נכון. אני מחבב אותו“. כלום לא עזר. האלבום סירב להמריא ונעלם אל תהום השכחה. באוגוסט 1986 מקרטני היה במסע יחסי ציבור לאלבום בארה”ב. כשהיה בניו יורק, הוא לא בזבז זמן ונכנס לאולפני ‘פאוור פלאנט’ כדי להקליט שיר חדש בשם Loveliest Thing. קטע שבפעם המי יודע כמה, הורכב משני דמואים שהיו לו. עבור ההקלטה בניו יורק הוא גייס שוב את פיל ראמון שכאמור עבד עם בילי ג’ואל ולכן ההקלטה בוצעה כשפול מנגן על הפסנתר ומלווים אותו הלהקה של ג’ואל: ניל ג’ייסון בבס, דיוויד בראון בחשמלית, ליברטי דה ויטו בתופים ודיוויד לבולט בסינתיסייזר. השיר היפה הזה שבו נרשמה התאוששות קלה של פול ראה אור בגרסת ה CD סינגל ל Figure of Eight שיצאה ב 1989.
באותם סשנים הוקלטה גם גרסה ראשונית ל Beautiful Night שיופיע רק באלבום Flaming Pie בגרסה יפה הרבה יותר.עכשיו כשאין לו פרויקט מוגדר לבצע, מקרטני החל שוב לחפש את דרכו. הוא נזכר שוב בפרויקט הלא גמור Cold Cuts שליווה אותו מ 1975 ואמור היה להכיל ‘שאריות’ שנדחקו הצידה. לשם כך הוא גייס את המפיק ריצ’ארד ניילס וכ’אודישן’ הוא נתן לו עותק של Press to Play להאזנה. כשנשאל ניילס מה הוא חושב על האלבום הוא ענה: “זה נשמע ניסיוני, חלק מהדברים מוצלחים, האחרים פחות“. תשובה דיפלומטית נהדרת בעיניי. לאחר עבודה מעטה על הפרויקט, הוא שוב נזנח. אל דאגה, פול עוד יחזור אליו עד שיתייאש סופית. שנת 1987 של מקרטני עמדה בסימן 20 שנה לאלבום ששינה את העולם לתמיד. סרג’נט פפר. ‘זה קרה 20 שנה היום’, ככה אומר השיר ומקרטני תכנן לציין את התאריך עם פרויקט שיבליט את האירוע. הוא כתב שיר בשם Return To Pepperland בלי תכניות מדויקות יותר מדי מה תהיה מטרת הפרויקט, יש הגורסים אלבום שלם באותו השם. בכל אופן, בשנה הזו הוא החל לעבוד על כמות לא מבוטלת של שירים שיכלה בקלות לייצר אלבום המשך ל Press To Play, שישמע קצת יותר טוב. עבור הפרויקט, פנה מקרטני לאחרון שהוא אהב את תוצרי עבודותיו על שיריו. פיל ראמון. הוא רצה שיפיק את שירי הפרויקט ובאקט של הפקת לקחים מהאלבום האחרון, ישים דגש על הבלטה של שירי הפופ הקליטים שלו ופחות על ניסיוניות. הסשנים החלו בפברואר 1987 באולפני הוג היל עם השיר Back on My Feet וזה שיר חשוב לסיפורנו. זוכרים שמקרטני חיפש שותף סטייל לנון? החיפושים הביאו אותו לצור קשר עם בחור מוכשר בשם אלביס קוסטלו. בביקורות עליו לאורך העשור מאז פרץ, קיבל קוסטלו לא מעט פעמים את ההשוואה המחמיאה אל לנון. מקרטני רצה אותו כשותף. “כשהתאחדנו היו קווי דמיון בין אלביס לג’ון. אני חושב שאנשים עם משקפיים יכולים להיות יותר מופנמים ואגרסיביים כלפי חוץ. פשוט נהנינו אחד מהכישורים של השני. הוא במיוחד עזר לי במילים, משהו שהוא טוב בו. הוא מאוד ורבלי. באופן טבעי אני מעודד אנשים לומר לי האם שיר שלי הוא גיבוב של שטויות, אבל עם אלביס לא הייתה בעיה. הוא יאמר לך בכל מקרה“. Back on My Feet היה תוצר הכתיבה המשותף הראשון של הצמד קוסטלו-מקרטני ושמו יותר מאשר מסמל את התהליך שעבר על מקרטני שמנקודת השפל חזר אט אט לעמוד על רגליו. בעזרת מורשת הביטלס שהוא לקח עליה בעלות ובצדק, הוא חזר להיות מקרטני הגדול – מקרטני שאנחנו אוהבים ומכירים עד לימינו אנו.
השיר עצמו קליט מאוד ומה שבולט בו הוא פרימת הפלונטר הלירי והפקתי שליוו את מקרטני ב Press To Play. הוא הוקלט ללא נוכחותו של קוסטלו בסשן הראשון עבור הפרויקט החדש בניצוחו של פיל ראמון יחד עם עוד נגנים כמו טים רנוויק, דלני סמית’ וצ’ארלי מורגן. ראמון את מקרטני המשיכו לעבוד על עוד שירים כמו Love Come Tumbling Down היפה והמכנה המשותף בעבודה היה דילול בשימוש בסינתיסייזר וחתירה לדברים שפול ידע לעשות הכי טוב – להקה קטנה שמנגנת שירים קטנים ויפים.
קטע נהדר שהוקלט באותם חודשים היה Once Upon a Long Ago. זו בלדה יפהפייה וחדשה שכתב פול והושלמה כולה באותם סשנים. האם מקרטני כתב אותו לאחר שפגש את פרדי מרקורי ב’לייב אייד’ ב 1985 ורצה שהוא יבצע אותו? נניח.ההתאוששות של פול הן בכתיבה והן בהפקה העשירה ניכרו מאוד בקטע הזה. הרמוניות נהדרות, עיבודים תזמורתיים שכללו חליל ועוד כלי מיתר, סקסופון והכל יחד עם נגינה נהדרת של פול על הבס והחשמלית. זה עשה את העבודה וקלאסיקה חדשה נולדה לקהל שהיה צמא לה. השיר הזה יצא בנובמבר 1987 כסינגל מוצלח, בעיקר באירופה. בצדו השני מוקם הקטע הראשון שכתב עם קוסטלו וכמה ימים לפני כן הוא ראה אור גם באלבום אוסף ראשון למקרטני שנקרא !All the Best, אלבום שכשמו כן הוא, מסר דרישת שלום למעריצים על מנת להרגיע אותם לאחר סאגת Press to Play ומהצד שני ליקט את השיאים הבולטים מאוד שלו מקריירת הסולו בת 17 השנים.
הסשנים עם פיל ראמון שהתפרסו על המחצית הראשונה של 1987 לא נגמרו בטוב. אם בכל זאת תרצו להאזין לתוצרי התקופה שהכילו כמה רגעים יפים וכמה שפחות כמו למשל גרסה מוקדמת ולא אכילה עדיין ל Beautiful Night או את שיר הנושא ל ‘חזרה לפפרלנד’ שהשתיקה יפה לו או מאשאפ ‘הרסני’ לשני שירי הסינגל הראשון של הביטלס, תוכלו לעשות זאת ולמצוא ביוטיוב גרסאות ופרשנויות שונות לאלבום כמו למשל זו:
הסיבה לסיום הפרויקט מבחינתו של מקרטני הייתה ההבנה שהוא מדשדש באולפן. קצה נפשו בכל המשחקים האלו והוא החליט שהכי טוב עבורו כרגע כדי לאתחל הכל הוא לחזור לשורשים. ביולי 1987 נקבעו יומיים אולפניים דחוסים אליהם הוא הזמין נגני אולפן צעירים, בניהם ג’וני מאר מהסמית’ס האגדיים והקליט מלוא החופן קלאסיקות רוקנרול. מאר סיפר: “נפגשנו לסשנים של 8-9 שעות ביום ופשוט ניגנו באופן מאוד אינטנסיבי ומאוד רועש“. חלקו של החומר שוחרר באוקטובר 1988 באלבום ה’רוסי’ או בשמו ‘בחזרה לברה”מ’ בו ניסה מקרטני להתיידד ולכבוש את הקהל הרוסי שבזמן אמת נמנעה מהם הפריבילגיה ליהנות מהמוסיקה של הביטלס ומקרטני באופן חוקי.
חודשיים אחר כך, הגיעו מקרטני וקוסטלו לאולפנים במרתפי משרדי חברת MPL על מנת לכתוב ולהקליט דמואים לשירים משותפים. תוכלו למצוא את הדמואים הנפלאים הללו בגרסת הארכיב קולקשן ששוחררה עבור האלבום. רק ארבעה מתוכם עשו דרכם לאלבום הבא ואחד לאלבום שאחריו. בחוץ נשארו כמה פנינים כמו למשל Tommy’s Coming Home ו So Like Candy שיעשה דרכו לאלבום הנהדר הבא של קוסטלו Mighty Like A Rose. בדצמבר, קרא אליו מקרטני את המפיקים סטיב ליפסון וטרבר הורן לארבעה ימי הקלטה מהירים וספונטניים באולפני הוג היל. הסשנים הללו הנפיקו את Rough Ride קטע שפול הרכיב מריף שהיה לו יחד עם השראה מקטע בלוז שצפה בו בתכנית טלוויזיה. הקטע הפשוט הדליק אצלו נורה: “חשבתי, החבר’ה האלה עושים קטע עם אקורד אחד, שני בתים וריף גיטרה קטן!“. למרות הסטיגמה שהייתה לשני המפיקים של ימי עבודה ארוכים באולפן עם תוצרת יחסית דלה, מקרטני הצליח להאיץ בהם ולהשיג תוצאות בתוך יומיים. בשיר למעשה מנגן פול על כל הכלים להוציא הבס. סטיב ליפסון השלים ועיבה בעוד כלים יחד עם הורן שהוסיף קלידים. אם מבודדים את הקטע מהאלבום לטעמי הוא נשמע מאוד ניסיוני ולאו דווקא חדשני. ה’נסיוניות’ של Press To Play התפוגגה ומשהו חזר מהאווירה של מקרטני 2 והחזיר גם את הצבע ללחיים.
השיר השני עליו הם עבדו ביומיים הנותרים היה Figure of Eight ובו חזר מקרטני לאותם רוקרים קטנים שהוא ידע לייצר. באווירה הזו הוא החליט להקליט את טרק הבסיס עד כמה שאפשר בלייב ובטייק אחד. על מנת לשמור על האווירה המשוחררת בשיר הוא ניגן בחופשיות על הבס בלייב יחד עם המתופף כריס וויטן. אפשר לשמוע באלבום את הסיום ה’רשלני’ שאולי הושאר בכוונה תחילה כדי לחזק את אווירת הלייב החופשית. בכל אופן זה קטע כיפי ונהדר באלבום.
לאורך 1988 מקרטני בילה בעבודה על האלבום החדש. בתחילת השנה הוא המשיך לעבוד עם צמד המפיקים ליפסון את הורן על How Many People, קטע רגאיי שכתב בג’מייקה. אני מודה, לא קטע שאני אוהב במיוחד. מילא הרגאיי, מילא המילים הסתמיות, אבל ההפקה מחזירה אותי בעל כורחי לאלבום הקודם. משהו שאני ורוב מעריצי מקרטני לא מוכנים שיעוללו להם. ההקדשה באלבום לצ’יקו מנדז, האקטיביסט הסביבתי הברזילאי שנרצח בסוף 1988 יפה יותר מהשיר.
הקטע האחרון שהופק על ידי ליפסון והורן עבור האלבום היה Ou Est Le Soleil?. מקרטני שמע את הביטוי הצרפתי שמשמעתו “איפה השמש?” אי שם ב 1969 כשהיה בחופשה ברביירה הצרפתית. לאורך השנים הוא הקליט דמו לקטע ומשום מה החליט בסשנים האלו שהוא חוזר אליו והופך אותו לקטע דאנס קצבי ומושקע. מקרטני ניגן בו כמעט על כל הכלים כולל על קרש כביסה כמחווה לימי הסקיפל העליזים של ליברפול. זה גימיק נחמד שלדאבוננו הצליח להשתחל אל גרסת הדיסק של האלבום ולשמחתי נעדר מגרסת הווניל.
איטס אלביס טיים! עם גמר ההתקשרות עם ליפסון את הורן, הוזנק אלביס קוסטלו אל האולפנים על מנת לעבוד על חבילת השירים הבאה. לפי מה שסיפר קווין ארמסטרונג הגיטריסט שהשתתף בסשנים, מה שאפיין אותם היה אי התכנון הבולט. “הסשנים החלו כשפול ואלביס הציגו בפנינו את השירים כשהם מבצעים אותם על שתי גיטרות. לא היה יותר מדי דיון על הגישה הכללית. פשוט עשינו את מה שהם רצו באותו היום. ההתרשמות שלי הייתה שאלביס מנסה להיות רטרו ולחזור לביטלס, יותר מאשר מה שפול רצה. הוא ניסה אפילו להשיג צליל רינגו מהמתופף כריס וויטן“. קוסטלו בנוסף ייעץ ועודד את מקרטני להשתמש עד כמה שאפשר בגיטרת ההופנר הישנה שלו מימי הביטלס.
מקרטני וקוסטלו באולפן
אחד השירים שהוקלטו בסשנים הללו היה You Want Her To בו התאווה של מקרטני לייצר שיר שותפים מלא כמו עם לנון נשמעת היטב, למרות שהוא היה גם מלא ספקות: “התנגדתי בהתחלה. אמרתי לאלביס: ‘תראה זה ממש נשמע כמוני וכמו ג’ון, זה מסוכן!’. ניסיתי לשיר את שני התפקידים אבל זה לא עבד. זה שיר על בחור צעיר ששואל את עצמו שאלות לגבי רגשות שיש לו לבחורה וקול יחיד לא היה טבעי“. הניסיון לעמעם את קוסטלו בתוצאה הסופית פגע בשיר לטעמי. אפשר לשמוע את שילוב הקולות היפה בדמו המוקדם שעשו בשנה הקודמת. החששות של מקרטני ללכת עד הסוף עם קוסטלו בהחלט פגעו בשיתוף הפעולה של שני האמנים הנהדרים הללו וזה חבל, למרות שאפשר בהחלט להבין את חששותיו של פול. הנה גרסת הדמו של השניים:
הקטע Don’t Be Careless Love הוקלט גם הוא בתחילת 1988 עם קוסטלו שניגן על הקלידים. ההרגשה הכללית בשיר היא שהדמו המוקדם הלא גמור שהוקלט בשנה הקודמת הפך לשיר שלם שנשמע לא גמור. התחושה הזו גרמה למקרטני להרגיש לא בנוח כלפיו. לאחר ההקלטות עם קוסטלו הוא החליט להקליט אותו שוב. ספוילר – זה לא הפך אותו לטוב יותר. הנה גרסת הדמו:
לעומת זאת, That Day is Done שהוקלט גם הוא בסשנים עם קוסטלו, הוא שיר גמור ויפה אבל שוב ההפקה עשתה לו עוול. כנראה שתעריף האקו היה זול באותם ימים כי הוא נשפך שם ללא הכר והניסיון לייצר ‘שיר לוויות ניו אורלינסי’ קצת אבד. שמורה לו בכל זאת לשיר זכות הטייטל לאלבום עם השורה על הנערה שמפזרת פרחים על העפר/זוהמה. הנה גרסת הדמו:
הסשנים עם קוסטלו הסתיימו כשמקרטני לא היה מרוצה והשאלה הייתה ממה? איכות ההפקה? אובר הקרבה הלנונית בינו לבין קוסטלו? קשה באמת לדעת, אבל ברבעון הבא של 1988, קוסטלו הודר ומקרטני המשיך לעבוד על האלבום ללא מפיק מוגדר אבל ליתר בטחון, גייס את ג’ף אמריק כטכנאי. הסשנים הנינוחים יחסית, נערכו יחד עם ההרכב שהתקבע בין היתר על האמיש סטיוארט וכריס וויטן. הם הקליטו דיי בקלות את Destractions שהוא קטע קטן ויפה שעליו מאוחר יותר הרכיב מקרטני תוספות כלי מיתר שכתב קלייר פישר. באופן גורף, השירים שהוקלטו בסשנים הללו האחרון לאלבום, הם היפים ביותר באלבום לטעמי. זה נשמע שאחרי כל דרך החתחתים שעבר, הוא מצא שוב את הנינוחות ואת הקול שלו.
השיר Put it there למשל, הוא קטע אקוסטי שאני אוהב מאוד שכתב מקרטני ובו הוא חזר לילדותו ולאמרה מבודחת נהדרת שנהג אביו לומר לו: “שים את זה שם [בצד] אם זה שוקל טון“. בכל זאת ההפקה גורמת למקרטני להשמע מעט מרוחק וטוב היה אם האינטימיות של Here Today הייתה מורגשת גם כאן.
את This One אני אוהב מאוד מאוד. זה השיר הראשון של מקרטני ששמעתי בזמן אמת. יחד עם חוסר האובייקטיביות הזו אני גם היום אני סבור שזה שיר נפלא, מאוד ביטלסי במהותו, אבל גם מרענן בקטלוג של מקרטני. הוא מביא רעיון פילוסופי נהדר: “זה שיר על חרטות. אתה תמיד לא שם, או שאתה בעבר או שאתה חולם על העתיד. העכשיו זה מה שיש לנו, בו אנחנו חיים“. את השיר כתב מקרטני על הפסנתר בשנה הקודמת והמשיך לפתח אותו בחודשים שבאו לאחר מכן. בארכיב קולקשן תוכלו למצוא גרסה מוקדמת פסנתרית, מרחפת ואיטית יותר. אני מכור לזו שבאלבום.
אחד השירים שנולדו מתוך העבודה המשותפת של קוסטלו ומקרטני היה My Brave Face שנכתב והוקלט בתחילת השנה על ידי שניהם. המטרה, לפחות מצדו של קוסטלו, הייתה ללא שום עוררין לייצר סאונד ביטלסי ככל האפשר. קוסטלו דחף ועודד לכיוון למרות החששות הכבדים של מקרטני ובשיר הזה הוא עודד במיוחד את פול להקליט עם ההופנר בס המיתולוגית למרות החששות שהיו לפול בהקלטות אתה ומיעוט השימוש בה עקב בעיות שונות ומשונות. באופן מוזר, גם לאחר הפרידה שלהם בחר מקרטני להבליט את מורשתו בביטלס בקליפ עבור השיר. גם ההופנר תככב שם. הנה הקליפ:
היופי בשיר חוץ מהזרימה והמלודיה היפה והכתיבה המאוד לנון-מקרטנית, היא ההרגשה שאת השיר המשותף הזה כתבו קוסטלו ומקרטני כל אחד על עצמו. מקרטני על חייו כאקס ביטלס וקוסטלו על התקופה הלא פשוטה שעבר עם ההרכב שליווה אותו, ה’אטרקשנז’. בשורה התחתונה, מקרטני לא היה מרוצה בלשון ההמעטה מתוצר העבודה על השיר המשותף בסשנים עם קוסטלו. הגרסה הראשונית הייתה איטית מדי כפי שאפשר לשמוע בארכיב קולקשן ומקרטני לא ויתר. בספטמבר 1988 הוא נכנס בנחישות לאולפני אולימפיק והקליט את השיר מחדש כפי שהוא רצה. זהו הדמו הראשוני של השניים לשיר:
והגרסה האיטית עם קוסטלו
על עטיפת האלבום, לא תוכלו למצוא את שמו של קוסטלו לצדו של מקרטני בשירים המשותפים. קרידט הכתיבה ניתן למקרטני ול’מאק-מאנוס’ שהוא שם הלידה של קוסטלו שנקרא במקור דקלן פטריק אלויסיוס מקמאנוס. במקרה? מכוון? מי יודע. בינואר 1989 הגיע מקרטני לישורת האחרונה עבור האלבום. הוא חזר אל שיר שהקליט לו דמו שנה קודם לכן בתחילת 1988, קטע קטן בשם Motor of Love שהוא כתב והקליט לו דמו ביתי בנגינת גיטרה שנשמעת כמו פעימות לב. אני מחבב את הגרסה הסופית השמאלצית למרות שעל מנת להגיע אליה נאלץ מקרטני להוציא את השיר למיקור חוץ. הוא רצה מאוד שיר בסגנון Drive הלהיטי והשמאלצי של ה’קארז’. הדרך הטובה ביותר הייתה לפנות למקור והוא אכן הגיע אל גרג האווקס, הקלידן של ה’קארז’. הוא השמיע לו את הדמו והאווקס שהיה מעריץ ביטלס ענק קפץ על ההזדמנות ועשה בשיר כבשלו. אמנם פגעי ההפקה של הסשנים הראשונים לאלבום נוכחים בו אבל איכשהו התוצאה מצליחה לגעת.
זוכרים את פרץ השירים המשפחתיים זוגיים שהיה למקרטני בסוף 1984 קצת לפני תחילת העבודה על Press to Play? אם לא תוכלו לחזור לפוסט הקודם. מהסשנים הללו השאיל מקרטני עבור האלבום החדש את We Got Married שהקליט יחד עם דיויד גילמור. על פי מקרטני השיר הכיל בו לא רק את הזוגיות שלו אלא גם את זו הראשונית של ג’ון: “הבית הראשון הוא מאוד ג’ון וסינתיה. ‘מתקדמים מהר ובקרוב, עשינו אהבה אחה”צ’. הם היו סטודנטים לאמנות בני 16 וזו הייתה הפעם הראשונה בה שמעתי שזוג עושה זאת אחה”צ. זה כמו סרט צרפתי!“. זה קטע מיוחד באלבום שמחולק לשלושה מקטעים. התחלה אקוסטית רכה בה מקרטני שר ומנגן על הגיטרה המקסיקנית שלו, קטע רוקי ובו התפוצצות של גילמור והחלק הסוגר בו מנגן גאי בארקר על החצוצרה. יצירה יפה שהייתה צריכה עוד עבודה אבל הכילה רעיון יפה בהחלט.
האלבום המגוון הזה שהכיל בו כל כך הרבה גישות עבודה יצא לאוויר העולם ביוני 1989. הוא כבש את המקום הראשון במצעד הבריטי וקיבל ביקורות לא רעות. ברולינג סטון נכתב: “מקרטני ניסה לחדד את כישוריו באלבום הזה ובהחלט הצליח באופן משמעותי. הווירטואוזיות של האלבום לא מוגבלת לשיתוף הפעולה עם קוסטלו. זה לא אלבום ניצחון מושלם, יש בו רגעים חלשים אבל מקרטני התעורר בו לחיים ואם הוא ייצא לסיבוב הופעות בסתיו כפי שצפוי, יש לו לפחות חצי תריסר שירים שהוא יוכל להוסיף לרפרטואר“. אני מסכים. ב Press To Play חוץ מההפקה הקלוקלת, גם החומרים שהביא מקרטני היו דלים, הפעם הביא מקרטני מלא הטנא שירים יפים, אבל במהלך מסע החיפוש הנדרש, הוא לקח חלק מהפרחים והשליך אותם אל הקרקע. בכל זאת. לאחר שנחשפתם לדרך הארוכה והמפותלת שעבר מקרטני בדרך לאלבום הזה, תודו שאתם אוהבים אותו קצת יותר. אני קונה אותו בכל יום מחדש כשאני נזכר באלבום הקודם