בחלק האחרון בסדרה, עסקתי באלבום הנהדר Memories Almost Full שהלך אחורה בזמן והביא בו את מקרטני כשהוא התיישב על הכורסא על מנת לעסוק בזיכרונות העבר שלו ולהוריד אותם מעצמו כמו עול שצריך כבר להניח אותו בצד. האלבום הזה ראה אור ממש כמה ימים לפני יום הולדתו ה 65 ביוני 2007 ומקרטני כבר אץ רץ לו לפרויקט הבא שלו. קונצ’רטו לגיטרה קלאסית. מקרטני החל לעבוד על הפרויקט השאפתני הזה יחד עם קרלוס בונל נגן גיטרה קלאסית שהתמחה בסגנון ספרדי ונחשב לאחד מהנגנים הטובים בעולם. למעשה הסשנים בין השניים נקבעו כבר לשנה קודם לכן ונקטעו עקב ההודעה של פול על הפרידה מהת’ר מיילס ממש באותו היום.
קרלוס בונל
לאחר שנה, השניים נפגשו והחלו לעבוד על הפרויקט החדש. ככה סיפר בונל: “עבדנו על הפרויקט הזה עד 2009 ואז שמנו אותו בצד עם כוונה לחזור אליו. זו עבודה חשובה מאוד ושילוב מעניין של גיטרה ותזמורת. יש שם שילוב סגנונות. בוודאות יש בו צד גם מהביטלס יחד עם איכות ספרדית. פול כתב המון מוסיקה שמספיקה אולי ליותר מקונצ’רטו אחד. לפול היו את הרעיונות ואני עזרתי לו להוציא אותם החוצה על הגיטרה הקלאסית“. הפרויקט הזה לא ראה אור עד לרגעים אלה.
בד בבד, בסוף 2007, מקרטני החל לעבוד על פרויקט אחר שלכאורה היה מנוגד מוסיקלית לפרויקט עם קרלוס בונל, אבל יש בו גם קווים משיקים. נתחיל בצורך שלו בתקופה הזו למדריכים שייקחו אותו יד ביד ויצלחו אתו פרויקטים שהם לא מגרש המשחקים שלו. למדריך בפרויקט החדש קוראים יות’. יות’ או מרטין גלובר היה כבר בן בית בפרויקטים של מקרטני, או ליתר דיוק בפרויקט מאוד ספציפי שבא להדגיש ולהוציא צדדים אחרים לגמרי של מקרטני – פרוייקט הפיירמן. לחלק השלישי והשונה של הפרויקט הזה, מקרטני יצא ללא שום רעיון מנחה מדויק על מה יהיה תוכנו, אבל נתן לעצמו לזרום יחד עם יות’ ולראות מה יקרה. הרעיון שכן נעשה בו שימוש, הוא להקדיש יום עבור כל קטע באלבום המתגבש. שלושה עשר ימים הוקדשו לו והם נפרשו על כחצי שנה. היום אעסוק בתוצר הסופי של התקופה הזו, האלבום Electric Arguments.
אם בפרויקטים הקודמים של הפיירמן זה היה יותר מקרטני מתארח אצל יות’, הפעם אסופת הקטעים שעבדו עליה מקרטני ויות’ לא עסקה רק בצד של יות’ אלא הביאה את קו התפר של ההבדל בניהם. חצי מהאלבום שייך לצד של מקרטני וחצי ממנו לצד של יות’. על שניהם מנצח מקרטני בכל הכלים. העובדה הזו מעוררת את השאלה התמידית האם האלבום הזה שייך יותר לקאנון האלבומים ה’רגיל’ של מקרטני, או שמא הוא שייך לאסופת אלבומי ה’אלטרנטיב’ שלו. התשובה שלי היא שאלבום לא מהודק שכזה, נפלא עד כמה שיהיה, לא יכול להתקיים בקאנון הרגיל של מקרטני. הוא נמצא בין שני העולמות עם נטייה ברורה לעולם האלטרנטיבי, החופשי והלא מוגדר. הקהל הרגיל של מקרטני לא יכול היה לבלוע את הצפרדע. המשוואה הייתה כמובן משתנה אם האלבום הזה היה ממותג כ’מקרטני 3‘, וזה היה דיי עושה שכל לעשות זאת כי האלבום קרוב מאוד לשיטת העבודה של אלבומי מקרטני ואלבום שכשזה היה צעד קדימה בהחלט מ’מקרטני2’. אבל לא כך קרה.
ככה סיפר מקרטני: “היה ממש כיף לעשות את האלבום הזה וזו היתה יציאה נהדרת כי זה ממש הרגיש כמו תיאטרון מאולתר. ברוח האילתורית הזו הגעתי ללא קונספט בכלל לגבי מה יהיו המילים או המלודיות. זה היה בעצם לכתוב ‘על המקום’, מה שלדעתי ‘חישמל’ את הסאונד שלו“.
הקטע הפותח Nothing Too Much Just Out of Sight התחיל ממש כאלתור באולפן. מקרטני צעק למיקרופון באופן דיי דומה להקלטות של הלטר סקלטר של הביטלס וזה נראה היה אפילו שמקרטני זועם. היה לו על מה בתקופה הזו – תהליך הפרידה המכוער מאוד מהת’ר מיילס, היה בעיצומו. ככה סיפר מקרטני על תהליך היצירה של הקטע: “הביטוי הזה Nothing Too Much Just Out of Sightהגיע מג’ימי סקוט. הוא זה שנהג לומר ‘אובלדי אובלדה החיים ממשיכים’. יות’ אמר שזה ביטוי טוב להתחיל אתו את השיר. לקחתי ספרי שירה ופשוט חיפשתי קטעים משם להכניס אליו“. מקרטני כמובן ניגן בכל הכלים ושוב השתמש בפרקטיקה הרגילה שנולדה אצלו עוד באלבום ‘מקרטני’ מ 1970. קודם תופים ואחר כך שאר הכלים. במקרה הזה בס שהיה מחובר לאפקט פאז, גיטרות וקולות. כדי לתת לקטע נופך בלוזי, מקרטני הוסיף גם נגינת מפוחית פשוטה.
הקטע הקצרצר Two Magpies הוא אחד היפים באלבום הזה והוא חזר ברעיון שלו לבלקבירד, עם השימוש בזוג ה Magpies או עורבי הנחלים. “תמיד אהבתי ציפורים. זה קטע שלי. הם מסמלים חופש“. שימו לב שהקטע הזה מתחיל בהקלטה ביתית של מקרטני שבה הוא שטח את הרעיון הראשוני שלו ורק אז השיר עובר להקלטה האולפנית בה מקרטני מנגן על כל הכלים כולל הקונטרה בס. ההקלטה הביתית הזו חוזרת לאורך השיר מדי פעם כשקולו הראשוני של מקרטני משם משתלב. בסופו של הקטע, גם קולות של ביאטריס הבת הקטנה של מקרטני מהנישואים להת’ר מילס, מגיחים ומשרים על הקטע אווירה ילדותית ולא בכדי – הפזמון עצמו כתוב כמו פואמה מתוך שיר ילדים.
אין ספק ש Sing the Changes ההמנוני שייך בכל מאודו לז’אנר המקרטני הטיפוסי. הקטע הזה נשמע כאילו נתפר להופעה אצטדיונית ותסמכו על מקרטני שהוא עשה בו שימוש בהופעות. דוגמא לכך מופיעה ב DVD Good Evening New York City שתיעד הופעה בניו יורק ב 2009. השיר המדבק הזה יצא גם כסינגל שקידם את האלבום electric arguments. באולפן מקרטני צלח את הקטע הזה דיי בקלות כשהוא ניגן על כל הכלים כולל על מנדולינה ויצר עוד המנון סוחף לקטלוג שלו.
השיר הראשון שעליו עבדו מקרטני את יות’ היה Travelling Light. מקרטני הושפע מאוד מדיסק של שירי יורדי ים שהוא האזין לו. ליות’ היה באותה התקופה לייבל של פולק עכשווי שנקרא Butterfly ומקרטני האזין לאוסף שיצא בו תחת השם What the Folk שהשפיע גם הוא על מקרטני לכתוב את הקטע הזה. בקטע הזה מקרטני שר בקול עמוק והשיר מאוד מזכיר לי בהווייתו את where the wild roses grow, שיתוף הפעולה הנהדר בין ניק קייב וקיילי מינוג. בקטע הזה עשה מקרטני שימוש בין היתר במלוטרון ובחליל.
ב Highway מקרטני חזר למחוזות הרוקנרול, אבל באופן כזה שאפשר לקרוא לקטע הזה רוקנרול אלטרנטיבי שזה מושג שמעורר את בלוטות הסקרנות. האלטרנטיביות באה לידי ביטוי בכך שקטע הרוק הבסיסי הזה לא רזה מדי, אבל גם לא מופק לעייפה למרות עושר הכלים שבו: פסנתר, גיטרות בס ומפוחית ששוב משרה את האווירה הבלוזית. גם הקטע הזה היה מספיק קומוניקטיבי על מנת שמקרטני יאמץ אותו עבור ההופעות וגם הוא נכנס ל DVD Good Evening New York City.
הקטע הבא Light from Your Lighthouse כבר עורר הדים כששוחרר האלבום electric arguments. הסברה הייתה שמקרטני השאיל בבוטות או אפילו העתיק מהשיר העתיק Let Your Light Shine on Me של בליינד ווילי ג’ונסון.
צריך לומר שבשיר של ג’ונסון נאמר בבירור שם השיר של מקרטני. התגובה של מקרטני לכך הייתה הכחשה נמרצת והבהרה שהוא נתן קרדיט לג’ונסון כהשראה על השיר. צריך לומר שעקב התיישנותו של השיר לא הייתה בעיית זכויות יוצרים ולכן אין כל בעיה חוקית עם ה’השראה’ שלקח מקרטני ובעצם אפשר להתייחס לשיר כגרסה המחודשת של מקרטני לשיר העתיק ההוא.
האופטימיות ב Sun is Shinning הייתה כתוצאה מההתאוששות שלו מתקופת הפרידה המלחמתית הקשה מהת’ר מילס. מקרטני הרגיש שהוא משתקם וכתב שיר על הפשטות של הדברים. השמש זורחת, האוויר מזמזם והכל יהיה בסדר. קטע דיי סטנדרטי שמביא גם שימוש מעניין בגיטרות חשמליות שנשמעות לעיתים מנוגנות במהופך.
הקטע הבא Dance Till We’re High נפתח כאילו שהוא Be My Baby של הרונטס, אבל הוא נשמע כמו שיר כריסטמס שפול ניסה לכתוב ובאמת בקופסת הדלוקס של האלבום electric arguments, הופיע רימיקס לשיר בגרסת ה Xmax שלו. באותה התקופה החל מקרטני לצאת עם ננסי שבל, אשת עסקים מצליחה ואמידה מאוד ויש הגורסים שהשיר הזה חגג את תחילת הזוגיות החדשה של פול. הקטע הזה לווה גם בקליפ נהדר באווירת חג המולד.
המפוחית מבליחה לרגע שוב בקטע הבא Lifelong Passion, שהולך ונחשף כקטע רוחני שפוזל למקצבים הודים. כל הקטע הזה כמו ב tomorrow never knows של הביטלס, נבנה סביב אקורד אחד. סביבו מקרטני הוסיף שכבות של פסנתר חשמלי, סינתיסייזר, גיטרות ובס. אני מאוד אוהב את הקטע הזה. הוא מביא מקרטני שאמנם מתכתב עם דברים שעשו פעם הביטלס, אבל הוא גם מעודכן וחדשני באותה הנשימה ומתכתב עם הצד של יות’ ושומר על האיזון בדיל הזה שנרקח בניהם. השירה של פול מהדהדת ומרגשת בדיוק בדיוק כמו הדאלי לאמה שעומד הר בטיבט וזועק: “אני רוצה חיים מלאי תשוקה..“.
הצד החולמני נסיוני הזה ממשיך גם לשיר הבא ?Is This Love ומתכתב כבר לגמרי עם הדברים שנעשו בשני האלבומים הקודמים של פרויקט הפיירמן ובמיוחד עם האמביינט וזה אולי היופי של האלבום הזה. אמביינט ורוק חיים זה לצד זה בלי להפריע, בלי להעיק ובלי להתחייב על שום דבר. הם פשוט שם ומשרים אווירה מאוד חופשיה שבה מותר הכל. מקרטני שניגן גם על חליל בקטע הזה סיפר שהקלטת סולו החליל הייתה הדבר הכי כיפי עבורו. בנוסף כדי להשלים את האווירה החולמנית של הקטע הזה, הקליט מקרטני לאורך השיר מנטרה סביב המשפט Is This Love.
הקטע האפל ביותר באלבום חייב להיות Lovers in a Dream. קטע אמביינט על גבול האוונגרד שנותן תחושת רדיפות סיוטית ולאו דווקא תחושה של אוהבים בחלום, אלא בסיוט מתמשך. כדי להשיג את התחושה הזו מקרטני השתמש בקולות רקע הולכים ונעלמים, הוסיף צ’לו, אורגן וסינתיסייזרים. קטע רפטטיבי ארוך מאוד שאולי לטובתו יאמר שהמקצב שמתווסף לו יכול היה לשמש את השיר על רחבת הריקודים
מהקטע האפל הזה בעזרת החלקה של ריף פסנתר נוגה אנחנו עוברים ל Universal Here, Everlasting Now ואפשר כבר להבין שאנחנו בעומקו של האיזור הניסיוני מאוד באלבום שקונטרסטי לכל הקטעים שהאלבום נפתח איתם וזה מופלא בעיניי. הקטע הזה אוונגרדי במהותו. הוא מכיל קולות כלבים נובחים, לחישות וחלקי משפטים לא מובנים. קצת לפני אמצע הקטע מגיחים תופים שנשמעים כמו תופים אלקטרונים שמכניסים את הכל למקצב והקטע הופך להיות אמביינטי לגמרי כשגם גיטרה אקוסטית מהדהדת מצטרפת למשפטים שממלמל מקרטני והכל כמו בסחרחרה שלבסוף נעצרת וחוזרת לליין הפסנתר הנוגה. אחד הקטעים היפים באלבום.
הגענו לקטע ה 13 באלבום שנקרא Don’t Stop Running. הקטע הזה הוא דוגמא מובהקת לחוסר התכנון של מקרטני באלבום הזה. ללא מילים מראש, הוא הקליט באקינג טראק שעל גביו החל לזרוק מילים שעלו לו בראש. הקטע הזה הוא שילוב נהדר של מהות האלבום, מציאת האיזון בין שתי הגישות. גישת מקרטני וגישת יות’. לעיתים הקטע הזה נשמע כמו קטע רוק ולפעמים כמו קטע אמביינט וההטעיה הזו נפלאה.
שלושה עשר ימים, שלושה עשר קטעים, אבל ישנו עוד קטע שהוקלט ושימש כקטע המוחבא באלבום. Road Trip סגר סופית את האלבום הנהדר הזה של מקרטני כשהוא משחק בו עם אפקטים של סינתיסייזר, מקליט קולות לאחור כמו בימי הביטלס ולוחש בסוף במהופך Warmer than the sun, cooler than the air. זה בעצם חלק מהמוטיב החוזר של Lovers in a Dream, אבל אני חשבתי לעצמי שככה מקרטני סיכם את ההבדלים בין שתי הגישות למוסיקה בינו לבין יות’. החום והקור. השמש והאוויר. בעזרת הקטע הזה הוא יישב את ה’מחלוקת האלקטרונית’ או המטען החשמלי בניהם.
החלק השלישי של פרויקט הפיירמן הוא החלק האחרון בפרויקט, נכון לכתיבת שורות אלה. הוא שוחרר לראשונה תחת שמו של מקרטני ועל סטיקר גדול, לפחות בגרסת הויניל שלי, מופיע שמם של מקרטני ויות’ כמפיקי האלבום.
שם האלבום הגיע מתוך פואמה של הביטניק אלן גינסבורג. מקרטני כבר שיתף איתו פעולה אי שם ב 1996 בסינגל שהוציא גינסבורג בערוב ימין לפואמה שלו The Ballad of the Skeletons. הפעם אולי מתוך מחווה למשורר הביט המנוח, מקרטני השאיל את צירוף המילים מתוך פואמה של גינסבורג בשם Kansas City to St. Louis. מקרטני סיפר שהוא התבונן יותר ביופי של שילוב המילים מאשר בשאלה, האם יש לצירוף הזה פרשנות. באווירה החופשית הזו מקרטני שהחל להתעניין גם בעולם הציור בשנים הללו, השתמש בציור שלו כעטיפת האלבום בפעם השנייה – הפעם הראשונה הייתה עבור האלבום Twin Freaks. תהיה אגב גם פעם שלישית שעליה עוד נדבר.
בחוברת הנלוות לאלבום, מקרטני נראה יחד עם יות’ כשהם צובעים את שם האלבום על גבי קיר ומחייכים מאוזן לאוזן.
כך סיכם הדיילי טלגרף את האלבום שראה אור בנובמבר 2008: “האזנה מענגת טהורה עם הרגשה ספונטנית ודמיון מוסיקלי”. אני מסכים.