האלבום Driving Rain של מקרטני יציין ממש עכשיו ב 12 בנובמבר, 20 שנה לצאתו וזו סיבה מספיק טובה להעיר חזרה את סדרת הפוסטים על קריירת הסולו של פול מקרטני ולכתוב על האלבום הנפלא הזה. בפוסט הקודם בסדרה, פול מקרטני שיחרר לאוויר העולם את האלבום הנהדר Flaming Pie, בו הוא חזר לעשות מוסיקה מרגשת כמו שרק הוא יודע לעשות ורכב על תחושת הנוסטלגיה הציבורית לביטלס שהגיעה לשיא עם פרויקט האנתולוגיה שהביא את הלהקה שוב למרכז לאחר 25 שנה שחלפו מאז הפירוק. באלבום הוא סגר גם מעגלים וקצוות עם קולוגות ויצר שיתופי פעולה נהדרים. במאי 1997, האלבום ראה אור, קיבל ביקורות נהדרות ונמכר היטב ויחד עם קבלת תואר ה’סר’ בחודש מרץ, המסע הושלם. מקרטני בן ה 55 היה בלב הקונצנזוס. לאחר שהתנסה בפרויקט מוסיקה קלאסית אחד, ה Liverpool Oratorio שהוקלט ב 1991 בקתדרלה המפוארת בליברפול ושוחרר באותה השנה, מקרטני הרגיש בטחון לגשת לפרויקט שני. ההרפתקאות הבלתי ידועות שבהן ניסה מקרטני להטביע חותם, הצריכו מדריכים. ב 1991 היה זה קראל דיוויס שעבד באופן צמוד עם מקרטני על כתיבת המוסיקה, הפעם בחר מקרטני לגייס לעזרתו מחשב עם תוכנת קיובייס. לצידו היה גם המלחין דיוויד מת’יוס שעזר וריצ’ארד רודני בנט שפיקח על כל הפרויקט ולא חשש לבקר את מקרטני. מקרטני ‘תיזמר’ על המחשב על מנת לייצר פלט שאותו יוכלו נגני התזמורת לנגן. “לעיתים קרובות נהגתי לשלוח אליו פקס עם קטעי מוסיקה מהמחשב. הייתי בטוח שזה טוב. כמה דקות אחר כך קיבלתי פקס חזרה עם המילה FEEBLE [חלש] על מה ששלחתי“.
מקרטני הודה שמוסיקה קלאסית לא היתה הטריטוריה שלו: “לא האזנתי להרבה מוסיקה קלאסית. האזנתי לבאך ולאחרונה למונטוורדי שאני חושב שיש לו הרבה במשותף עם המוסיקה של הביטלס המוקדמים. אני בר מזל כי אני לא ממש יודע על מוסיקה קלאסית וזה טוב כי מה שאני כותב הוא מקורי. זה יתרון לא לדעת הרבה. הבורות היא ברכה במקרה שלי”. דיוויד מת’יוס הוסיף: “התרשמתי מיכולת האינסטינקט התזמורתית והדמיון שלו. זה לא היה דמיון תזמורתי, וזו גם לא היתה מוסיקת רוקנרול שתורגמה לתזמורת זו היתה מוסיקה תזמורתית אמיתית“. הרעיון המרכזי שפיתח מקרטני בפרויקט היה מעגל החיים מתחילת ימיו של היקום והוא בחר לכתוב פאומה שתלווה את הפרויקט. הפואמה הוקדשה לחבר הטוב שלו איוון ווהאן שהלך לעולמו ב 1993. איוון היה זה שהציג את פול לג’ון ביום הגורלי ההוא ב 1957. ההקלטה נערכה בסוף אפריל 1997 באולפן 1 הגדול באבי רואד. לקחו בה חלק התזמורת והמקהלה הסימפונית של לונדון. באולפן הסמוך הקליטה להקת אואזיס את האלבום Be Here Now, עתיר הדיסטורשן. הסאונד הגבוה שהגיע מהם הפריע להקלטת התזמורת. כשנתבקשו חברי אואזיס להנמיך את הסאונד, הם הגיבו בכעס ויצאו בסערה מהאולפן. האלבום Standing Stone ראה אור בספטמבר 1997.
בתחילת 1998 חזר מקרטני לפרויקט נסיוני בטריטוריה אחרת שגם בה הוא הרגיש בשל לקחת צעד קדימה. הוא חזר לעבוד עם יות’ על הפרויקט הבא של ההרכב הפיקטיבי הפיירמן. אם בפרויקט הראשון לקח יות’ את תוצרי ההקלטה של האלבום Off the Ground ויצר מהם יצירה חדשה, הפעם החליט מקרטני שהוא יכול לכתוב קטעי אמביינט חדשים ומקוריים. שמונה מתוך עשרה היצירות שכתב נכללו באלבום Rushes שהוקלט בפברואר 1998 באולפן של מקרטני. פול ניגן על כל הכלים כשיות’, הלוא הוא מרטין גלובר, פיקח על העבודה . אני חוזר ומודה שהז’אנר הזה הוא לא כוס התה עם הביסקוויט הנמס שלי, אבל כדאי לשים לב לשני דברים באלבום הזה. הוא מתכתב יותר עם מוסיקת עולם ופחות קודר ממה שרקח יות’ באלבום הקודם. בטראק מעניין וארוך בשם Auraveda, נעשה שימוש בכלים הודים – טאבלה וסיטאר. קשה לומר מה היתה הסיבה המדויקת לכך, אבל קל לשים לב לקריצה אל עולמו של הריסון. האלבום נפתח ונסגר בשתי גרסאות לאותו הקטע, מה שמקנה לו תחושה קונספטואלית, כלי בארגז הכלים של פול שהוא השתמש בו באלבום ‘באנד און דה ראן’.
עם סיום העבודה על Rushes שיצא בספטמבר 1998, מקרטני מיהר לפרויקט הבא. אלבום שיאסוף בו את כל השירים שהקליטה לינדה במרוצת השנים. באותה התקופה לינדה נאבקה במחלת הסרטן והיתה כבר חולה מאוד. היא הלכה לעולמה ב 17 באפריל 1998. האלבום שהוקדש לה Wide Prairie ראה אור בסוף אוקטובר. לאחר מותה של לינדה באופן טבעי פול התכנס בעצמו ונכנס לתקופה דיכאונית. ההגיון אמר שאדם כמוהו יעמיס על עצמו עבודה רק כדי לא לשקוע באבל, אבל פול בחר אחרת. “היתה לי שנה של חוסר עשייה. כולם אמרו לי ‘תהיה עסוק’, עניתי ‘לא. זו כמו הכחשה’. סרבתי להיות עסוק. היתה לי שנה שלמה כדי לשחרר כל רגש שהציף אותי וככה עשיתי. למשך שנה מצאתי את עצמי בוכה בכל מיני סיטואציות ובפני כל אחד שפגשתי. ברגע שלינדה עלתה בשיחה אמרתי ‘מצטער על כך. אני חייב לבכות‘”. אחד השירים שפול כתב באותה תקופה דיבר בדיוק על כך. Try Not To Cry לא מסתיר בו את הרגשות שהיו לפול. הוא כתב אותו על הפסנתר כשניסה לצאת מהתקופה הזו כשהוא לא בטוח לאן הדרך מובילה. בשיר הוא מבקש עזרה ומדמה את החיים לשיר לא מוכר, בו לינדה לא נמצאת ולכן הוא לא יודע כיצד לבצע אותו.
בחודש מרץ 1999 פול החליט לצאת מתקופת האבל שלו ולהוציא אל הפועל פרויקט ייחודי שעלה כבר בין לינדה ובינו. אלבום קאברים לשירי רוקנרול. הדגש היה על שירים שהשפיעו עליו אבל כאלה שהוא לא ביצע בעבר. “זה משהו שלין ואני דיברנו עליו והיא התלהבה מאוד מהרעיון. היא אהבה את הרוקנרול הזה. היא אהבה את הרעיון שאבצע כמה מהשירים הללו שלא ביצעתי בעבר עם הביטלס“. הפרויקט המשיך במידת מה את אלבום ה’בוטלג הרוסי’ שיצא ב 1988 אבל הוא שונה בשלושה אופנים עיקריים. בחירת הנגנים ל’סופר גרופ’ המופלאה שהוא הרכיב שכללה בין היתר את דיוויד גילמור, מייק גרין, איאן פייס ודייב מאטאקס ופול חוזר לעמדה האופיינית שלו – הבסיסט. האופן השני היה הבחירה באולפני אבי רואד מאשר באולפנים שלו. השינוי השלישי הוא שיבוץ שלושה שירים מקוריים שלו. Try Not To Cry, שיר הנושא ועוד שיר שהוקדש ללינדה בשם What It Is. התוצאה שונה לחלוטין מהבוטלג הרוסי שנשמע מעומעם ורזה לעומת סאונד שאמנם נשמע מונוכרומטי ודחוס באלבום Run Devil Run, אבל מאוד אותנטי ומתחבר בויז’ן להקלטה במועדון טחוב שנקרא הקאברן. הבחירה של פול להוציא לאור דווקא את החזרה לשורשים הזו כמשהו ראשוני לאחר מותה של לינדה ולא הקלטה של למשל אלבום משתפך שיבכה את מותה של אהובתו, אמיצה ומוצאת חן בעיניי מאוד. זה לא שהוא התעלם מהנושא לגמרי. יחד עם השיבוץ של Try Not To Cry ו What It Is שמוקדשים ללינדה ומוסווים היטב כשירי רוקנרול, הוא בחר כסינגל היחיד מהפרויקט ב No Other Baby שביצעו אז בסוף שנות ה 50 להקת הסקיפל ה’ויפרז’ ומצליח להרטיט כשפול שר: “אף אחת לא תוכל לרגש אותי כמוך“. ברוח הרוקנרול הזו נכנס מקרטני ב 16 בספטמבר 1999 לאולפני קפיטול בלוס אנג’לס על מנת לתרום את חלקו עבור סרט הקומדיה הבריטי Maybe Baby. הוא הקליט את שיר הנושא שהיה קאבר לשיר של באדי הולי. בתחילת אוקטובר יצא האלבום Run Devil Run וקצר הצלחה יחסית לאלבום קאברים. ההודעה על הופעה בקאברן בדצמבר, יצרה היסטריה סביב מי שרצה לשריין לעצמו כרטיסים וברוח התקופה החדשה, שודרה ההופעה גם בשידור חי באינטרנט מה שגרם לעומסים כבדים ברשת ולמליוני מאוכזבים שלא הצליחו לצפות במופע בלייב.
ממש כחודש לאחר שחרור Run Devil Run, שוחרר גם אלבום ביצועים קלאסיים לשיריו של מקרטני בשם Working Classical. מקרטני התעקש להוכיח לעולם המוסיקה שלשיריו יש ערך מוסיקלי גדול ומה טוב יותר מאשר להפוך שירי עבר שלו למוסיקה קלאסית ולשבץ גם קטעים חדשים שכתב? אני מודה שהאלבום הזה נגיש יותר לכל מי שרוצה להתוודע אל ‘מקרטני הקלאסי’ ויש בו רגעים יפים כמו למשל הביצוע הנוגה והמלנכולי ל Warm and Beautiful והביצוע היפהפה לקטע שדיי הלך לאיבוד בקריירה של מקרטני – Golden Earth Girl מתוך Off the Ground.
בשנה שפתחה את המלניום החדש, מקרטני לא עשה הרבה. לא עשה הרבה במושגים של מקרטני, זה טיפח אהבה חדשה בשם הת’ר מילס ועבד על אלבום אוונגרד. האלבום שנקרא Liverpool Sound Collage נולד לאחר שהאמן פיטר בלייק שמוכר בעיקר מעיצוב העטיפה האייקונית לאלבום האייקוני סרג’נט פפר, יצר קשר עם פול וביקש ממנו לצור קטע מוסיקלי שישלים את התערוכה שהוא ערך בליברפול. מכאן התפתח אלבום שלו שמאוד מתכתב עם ‘המוסיקה הלא גמורה’ של יוקו וג’ון. ההקלטות מכילות בהם בין היתר דגימות קולות של חברי הביטלס ושיתוף פעולה עם אורחים מפתיעים כמו חברי ה’סופר פרי אנימלז’ הוולשים שהוציאו באותה שנה אלבום מופת בשם Rings Around the World. לאלבום של ה’אנימלז’ תרם מקרטני ‘נגינה’ על גזר וסלרי ברוח התרומה המפורסמת לביץ’ בוייז עבור השיר Vegetables. ה’תרומה’ הזו היתה מעין טובה שהחזיר לחברי הלהקה שהיו אחראים ל’בלנד הביטלסי’ באלבום Liverpool Sound Collage שראה אור באוגוסט 2000.
שלוש שנים תמימות חלפו מאז האלבום ‘פליימינג פאיי‘ והעבודה של פול הלכה והצטברה במישורים שונים שמדי פעם חופפים. שני אלבומים קלאסיים, אלבום אמביינט אחד, אלבום מחווה ללינדה, אלבום קאברים לשירי רוקנרול ואלבום אוונגרד. מה חסר? אלבום עם שירים לקהל הרחב. ההחלטה שלא לייצר אלבום זכרון קלאסי ללינדה השתלמה. לאחר שהחל מקרטני לשקם מחדש את חייו גם בתחום הזוגי, היתה לו הסתכלות רחבה יותר על החיים. מותה של לינדה היה קשה מנשוא אבל שנתיים לאחר מכן כשפניו היו אל עבר העתיד, הוא יכל לכתוב ולייצר שני סוגי שירים. כאלה שמתאבלים ומסתכלים על העבר וכאלה שמסתכלים באופטימיות אל העתיד הלא נודע ומנסים לשים את הכל בקונטקסט הגיוני. הנסיעה הזו בשבילי החיים עם המהמורות היתה לא פשוטה ודמתה במובן מסויים לנהיגה בגשם. זה קשה, אבל חייבים להמשיך. בתחילת 2001 פול החליט שזה הזמן לעבוד על האלבום הבא שלו. הוא קיבל רשימת מפיקים פוטנצייאלים ובחר את דיוויד קהאן האמריקאי שעבודתו עניינה אותו למרות שלא עבד איתו מעולם. גם את צוות הנגנים שהורכב עבורו הוא לא הכיר: ראסטי אנדרסון בגיטרה, המתופף אייב לבורייאל ג’וניור ואיש הקלידים גייב דיקסון. בפברואר הגיע מקרטני ללוס אנג’לס על מנת לעבוד על האלבום באולפני הנסון. הגישה שבחר לאלבום היתה גישת Run Devil Run פחות או יותר. הכוונה היתה להקפיד על כך שהשירים יוקלטו כמה שאפשר בלייב ולחזור לתפקידו כבסיסט, גם כאן עד כמה שאפשר. השיר הראשון שהוקלט היה קטע בשם About You שנכתב בגואה שבהודו. השיר האנרגטי הזה מסמל את ‘נקודת ההתעוררות’ באלבום, בה מסיים פול את ההתמודדות עם העבר ועובר לעסוק בעתיד. בקטע הזה מעביר פול את המושכות להת’ר ומרשה לעצמו לומר לה ‘למרות הכל. עכשיו זו את שבגללה אני קם בבוקר. את דברי האהבה אני אומר מעכשיו עלייך‘. כבר בהקלטה הראשונה שבר מקרטני את החוק הלא כתוב וניגן בגיטרה חשמלית באופן חופשי ונהדר שמסמל אולי את היציאה הזו לחופשי. שווה לציין גם את ההאמונד הנהדר של גייב דיקסון.
השיר הבא שהוקלט מסמל מאוד את ‘הצד של לינדה’ באלבום. Lonely Road שפותח את האלבום הוא קטעי מרגש מאוד שבו מקרטני חושף את מה שמתרחש בליבו ומספר לנו על תהליך האבל הקשה שעבר. “ניסיתי להתגבר עלייך. ניסיתי למצוא משהו חדש, אבל כל מה שיכולתי לעשות הוא למלא את הזמן עם מחשבות עלייך“. היופי בשיר הזה הוא האבולוציה שהוא עובר. הוא נפתח כמו No Other Baby אבל עובר לסערת רגשות חשופה שלא מאפיינת את מקרטני. סערת הרגשות הזו מסעירה גם את המאזין. מקרטני שומע את המוסיקה של לינדה ומתחרפן. במלחמה הזו שבין לשמר את הזכרון, תהליך שמוריד אותו היגון שאולה, הוא בוחר שלא לתת למצב הזה ‘לקחת אותו למטה’. נושא הבדידות שעלה בכמה שירים שכתב מקרטני בחייו, מפחיד אותו מאוד. ‘אני לא רוצה ללכת בדרך הבודדה הזו שוב‘ הוא שר וצורח בקול נשבר ושובר לי את הלב.
גם את השיר הזה כתב מקרטני בגואה בחופשה עם הת’ר בינואר וכשהוא הגיע להקלטות בפברואר הקול שלו היה במצב בעייתי. למעשה הוא איבד את קולו שבוע קודם לתחילת העבודה והסדקים בקולו בהקלטת השיר נבעו לא רק מהסערה הרגשית.
הקטע הבא שהוקלט היה קטע אינסטרומנטלי ברובו בנופך הודי שנקרא. Riding into Jaipur הקטע מתכתב עם פרויקט הפיירמן וליתר דיוק עם קטע ספציפי בו שהזכרתי קודם ונקרא Auraveda. את הקטע הזה החל פול לכתוב בחופשה במלדיבים עם לינדה וסיים אותו בהודו עם הת’ר בנסיעת רכבת בדרך לעיירה ג’ייפור והכתיבה שהחלה עם לינדה והסתיימה עם הת’ר יותר מסימלית באלבום הזה. הפעם נעשה שימוש רק בטמפורה ככלי הודי שעליה ניגן ראסטי אנדרסון ומקרטני ניגן בגיטרת המרטין האקוסטית שלו כמו בסיטאר. לאור העובדה שבסוף השנה ילך ג’ורג’ הריסון לעולמו, אפשר להתייחס אל הקטע הזה כעל עוד מחווה יפה אליו.
הקטע הכי ביטלסי באלבום, לפחות מבחינת מתודת העבודה היה She’s Given Up Talking. כך סיפר דיוויד קאהאן המפיק: “הקלטנו קטעים מהופכים וחשבתי שזה מגניב. פול אמר שאנחנו חייבים להשתמש בזה איפשהו. הקלטנו את זה על קלטת ושילבתי את זה על גבי ההקלטה של השיר“. באופן כללי הקטע הזה נשמע כמו משהו ממשפחת הנסיוניים של מקרטני שהוא נהנה לעשות מדי פעם. ברוח הביטלס, הוא חיבר גם את הבס שלו לאפקט הפאז. אפשר לשמוע שהחוק הלא כתוב השני שאמר שמקליטים בלייב הופר גם הוא כשהמון עבודת אוברדבים נדרשה והקנתה לקטע אווירה עגמומית וקודרת. מי היא זו שויתרה על יכולת הדיבור? מקרטני כתב את השיר כמה שנים קודם לכן בג’מייקה כשהוא לקח השראה מסיפור על ילדה שלא תקשרה עם המורים בבית הספר, מה שהצביע על חוסר תקשורת סלקטיבית. “הרעיון שהיא ויתרה על הדיבור נשמע לי כמו כותרת טובה לשיר“, סיפר מקרטני.
תוצר נוסף לחופשה בגואה בתחילת השנה היה הקטע הקטן והענוג I Do . הכתיבה הנפלאה בשיר שמה את מקרטני על צומת דרכים. ההרגשה היא ששתי נשים נוכחות. מקרטני מדבר לליבן של שניהן באופן נוגע ללב. הוא מסביר ללינדה שזה מה שהוא צריך. היחסים החדשים האלה. להת’ר הוא מבטיח שהוא אוהב אותה ולשניהם הוא שר: “אילו רק ידעתן איך אני מרגיש…“. לעצמו הוא מסביר: “הימים עוברים כל כך מהר כשאתה נהנה, אבל החיים לא קלים, גם כשאתה בשמש“. כלי הנשיפה ה’פני ליינים‘ הן דגימות תזמורתיות שהכניס המפיק דיוויד קאהאן והן משלימות את הקטע באופן נפלא ונותנות לו הוד והדר.
בחופשה בג’מייקה בה הוא כתב את She’s Giving Up Talking, כתב מקרטני גם את Your Way שהפך באולפן לקטע ווסטרני חמוד וקטן. ראסטי אנדרסון תרם נגינת סטיל גיטאר פדאל והייחוד בהקלטה היה שבפעם הראשונה הקליט מקרטני הרמוניות עם חברי הלהקה החדשה שלו. מי שיאזין היטב ישמע את טכניקה תיפוף הברכיים הייחודית שהוא שילב מדי פעם בשירים כשהבולט בהם היה Put it There.
הקטע הבא שהוקלט היה ג’אם סשן סוער אולפני שקיבל את השם Rinse the Raindrops. זה קטע ייחודי מאוד ואהוב עליי בדיסקוגרפיה של מקרטני שהיתה עמוסה בג’אם סשנים ארוכים שהוקלטו אבל לא באמת הבשילו לכדי משהו שיוכל לשמש באלבום. הפעם זה קרה. מתוך סשן ארוך של כחצי שעה בו ביצעו מקרטני והלהקה גישות שונות סביב משפט אחד. אותי זה זורק מיד ל I want you שכתב לנון והביטלס ביצעו בצורה דומה עבור האלבום ‘אבי רואד’. בשיר ההוא בחר לנון לקחת שני טייקים עם גישות שונות ולחבר אותם ליצירה אחת. הפעם המשימה הזו ניתנה למפיק דיוויד קאהאן שלקח את חצי השעה המוקלטת ונשאר באולפן עד 4 לפנות בוקר כדי לעשות איתה משהו. “לא הצלחתי לרדת מתוצאה של עשר דקות“, הוא סיפר. לטעמי התוצאה מצויינת ומביאה מקרטני ייחודי ולא אופייני עם שירה נהדרת. הקטע הייחודי הזה יועד לסגור את האלבום הארוך הזה (15 קטעים) עד שאירוע לא צפוי קרה בניו יורק ב 11 בספטמבר 2001 ועל הדרך פיגע גם באלבום היפה והמהורהר הזה.
הקטע הבא שהוקלט From a Lover to a Friend מתכתב היטב עם ה’צד של לינדה’ באלבום. הוא ממשיך את הקו המאוד חשוף של מקרטני באלבום שאולי מתחרה לו רק הפתיחות והזעם באלבום RAM. הוא לא חשב בכלל לכתוב שיר חשוף שכזה. לדברי פול הקטע הורכב מכמה חלקיקי מנגינות שהיו לו שלא הצליחו להגיע לכדי סיום. אדי קליין, טכנאי ההקלטות המוכשר שהלך לעולמו בשנה שעברה, ליווה את מקרטני רבות ולמעשה היה שותף בבניית האולפן שלו, עזר לו לסיים לחבר את הקטעים באחת משעות הלילה המאוחרות. את הדמו שהכיל מילים שמקרטני לא ממש נתן עליהן את הדעת הוא הביא ללהקה ב 20 בפברואר 2001.
המילים שכאילו נשלפו מהשרוול מגלות את מקרטני במלוא פגיעותו וזקוק לאהבה חדשה בזמן שלינדה לא מניחה למחשבותיו. בשיר הוא מעלה אותה מדרגת האהובה לדרגת חברת הנפש הנצחית שלו ומבקש ממנה רשות לאהוב שוב. “איך אני יכול ללכת כשאני לא מוצא את הדרך” הוא שר באופן הכי נואש ומעורר סימפתיה. שימו לב לליין הבס המלודי והמתגלגל שמתחרה עם קולו של מקרטני אבל גם משמש לו כחבר לאורך כל השיר.
שיתוף הפעולה הראשון בין פול לבנו ג’יימס ראה אור באלבום ‘פליימינג פאיי‘, שם ברוח האלבום המשפחתי, העניק האב לבנו את תפקיד הגיטרה החשמלית ב Heaven on a Sunday. באלבום הזה Driving Rain, שיתוף הפעולה התרחב לכדי שתי יצירות. האחת Spinning on an Axis שחיבר מקרטני האב לאחר ביקור משפחתי עם ג’יימס בניו האמפשייר. “השמש שקעה וג’יימס סיפר שהשמש לא ממש יורדת למטה, אלא שאנחנו מסתובבים ומתרחקים ממנה. היה לנו מעין כלי קלידים קטן וג’יימס ניגן ריף ואני ניסיתי לעשות עליו מעיין ראפ“.
לאחר שתפס את הקטע על גבי הקלטה, הביא אותה מקרטני לאולפן כשג’יימס התארח וניגן על כלי הקשה. אני מודה שלמרות הפילוסופיות של הקטע, הוא מעט מיותר באלבום אינטימי שכזה.
לעומת את Back in the Sunshine Again, הקטע השני המשותף של פול וג’יימס אני מחבב מאוד. את הקטע היפה הזה שמתאר יציאה מחושך לאור, מחורף לקיץ, מגשם לשמש סיים מקרטני לכתוב ממש לפני סשן ההקלטה שלו כשג’יימס תרם את הריף המרכזי לשיר ואת קטע הגשר וניגן בגיטרה חשמלית באולפן. מקרטני שוב השתמש בטכניקת האילתור סביב משפט אחד ושר אותו בואריציות שונות בקטע הסמי בלוזי הזה.
בקיץ 2000 פול ביקר בחווה בסקוטלנד. הרוגע והשלווה שם העניקו לו השראה לכתוב את Tiny Bubble. הוא רץ לאולפן בחווה והקליט לו דמו. “הוא התחיל כבלדה, אבל כמו שקורה עם שירים כשמביאים אותם לאולפן ומצמידים להם להקה ומתופף הם הופכים למשהו אחר ומקבלים קצב“, הוא סיפר. התופים אמנם הופכים את הקטע ל’פופי’, אבל יש בו אלמנטים מנוגדים כמו למשל ליין החשמלית היפה ואורגן ההאמונד עליון ניגן גייב דיקסון. הליריקה בשיר המשיכה את הקו הפילוסופי של האלבום, אבל גם את הצד הרגשי-אישי. שוב באופן חשוף מקרטני שר: “אתם לא יכולים לדמיין מה עובר עליי“.
ב Magic מקרטני חזר אחורה בזמן ל 1967. ליתר דיוק הוא חזר ללונדון למועדון ה Bag O’ Nails לרגע הפגישה הראשונה שלו עם לינדה. מקרטני שר באופן מדורג הולך ויורד עד לרמות של חוסר אנרגיה. הטון הנמוך הזה גורם למאזין להרגיש שמקרטני הולך עוד רגע לפרוץ בבכי בזמן שהוא מספר לנו את סיפור ה’קסם’ שקרה לו בערב בו הוא פגש את לינדה. “פתאום חשבתי שאני ממש גאה שהכרתי מישהי כל כך נהדרת כמו לינדה ל 30 שנה“. זה לא השיר היחיד שכתב מקרטני ישירות על לינדה. שירים נוספים שהכילו זכרונות מהתקופה שלהם יחדיו ירדו מהפרק, אבל מג’יק נשאר. “באותו הערב כשנפגשנו לראשונה עשיתי משהו שאף פעם לא עשיתי. ברגע שהיא עמדה לעזוב נעמדתי ואמרתי: ‘סליחה… שלום. אני פול, מי את?’. זה היה קסם“. בסופו של הקטע זה נשמע שפול ממאן לסיים אותו. הוא משתמש בטכניקת ה’סוף המטעה’ כדי למשוך את השיר רק עוד קצת בוריאציות שונות. רק עוד קצת להשאיר את הזיכרן המתוק הזה אצלו.
בלוס אנג’לס באחד מימי הגשם לאחר טיול באיזור מאליבו, כתב מקרטני את שיר הנושא Driving Rain על חוויות היום החולף. למרות שזה קטע לא מתוחכם, עם מילים גנריות, מקרטני הצליח לסחוף בו בעיקר בגלל השירה העוצמתית והרעיון על החיים כמסע מלא מהמורות. דוגמא נהדרת לדברים הקטנים שהשפיעו על מקרטני בכתיבת המילים היה הצירוף Something’s Open, התראה שהופיעה בלוח המכוונים ברכב שאותה הפך ל Something’s Open It’s My Heart.
את הלב הפתוח לאהבה חדשה העניק מקרטני כאמור להת’ר מיילס שזכתה לשיר שלם על שמה שהיווה המנון לאהבה החדשה. ‘הת’ר’ הוא קטע אינסטרומנטלי ברובו שכתב מקרטני על הפסנתר. כשהת’ר שלא הכירה את כל שירי הביטלס שמעה את הקטע שכתב פול היא שאלה, ‘איזה שיר של הביטלס זה?‘, פול ענה ‘זה לא של הביטלס. אני סתם ממציא את זה’. ‘ממציא? עכשיו? אתה חייב להקליט את זה על גבי קלטת עכשיו!‘. את הדמו הביא פול לאולפן והוא הוקלט על ידי הלהקה כשמקרטני הוסיף על גביו בס ועוד גיטרות. לבסוף הוא החליט להוסיף בשליש האחרון שלו גם מילים בהם הוא תיאר הלכה למעשה את תהליך האבל והבידוד שעבר עליו במשך שנה עד למציאת האהובה החדשה. זהו הקטע האחרון שהוקלט בסשנים הללו שהסתיימו ב 2 במרץ 2001.
במאי השיק מקרטני את Wingspan, הפרויקט שהעלה מחדש את קרנו של ההרכב השני שלו Wings. הפרויקט לווה באלבום אוסף ותכנית טלוויזה דוקומנטרית באותו השם בה הוא ישב ושוחח עם מרי בתו על התקופה. תוכלו לצפות בו במלואו כאן:
כשהתארח מקרטני אצל מייקל פרקינסון בסוף 1999 כדי לקדם את Run Devil Run, הוא התיישב ליד הפסנתר וסיפר וניגן קטע לא גמור שכתב בבית מלון בניו יורק כשלמרגלותיו הסנטרל פארק. הוא המשיך וסיפר שבחדר היה פסנתר קטן ולמחרת הוא התיישב וכתב את Your Loving Flame, קטע שמאלצי מדבק. מקרטני סיפר שזה השיר הראשון שהוא כתב להת’ר וברגע שהוא סיים אותו הוא התקשר אליה והשמיע לה אותו. האם זה מקרה שריף הפסנתר דומה מאוד לזה של ‘לט איט בי‘, שיר שדיבר על אימו של מקרטני? אין לי מושג. ב 19 ביוני התכנסה הלהקה שוב באולפני הנסון בלוס אנג’לס כדי להקליט את השיר הישן-חדש. לאחר מכן לקח דיויד קאהן את ההקלטה והוסיף על גביה קטעי תזמור כמעט בלתי מורגשים שכללו ויולה, כינור וצ’לו.
בזמן שהותו בלוס אנג’לס, נתבקש מקרטני על ידי הבמאי קמרון קרואו לתרום שיר עבור סרטו החדש ‘ונילה סקיי’. מקרטני הזמין את קרואו לאולפן והשמיע לו כמה שירים מתוך האלבום החדש. קרואו לא התרצה וביקש שיר יותר פולקי עבור הסרט. מקרטני חזר אליו לאחר כמה ימים עם שיר הנושא שנשמע כמו העתקה מעצמו מ Biker like an Icon שהופיע באלבום Off the Ground.
בבוקרו של ה 11 בספטמבר 2001, מקרטני היה בנמל התעופה JFK. ממש לפני שהמריא משם, עצר הקפטן את הטיסה ועשן נראה מיתמר מכיוון מגדלי התאומים. במהלך השעות בהן הוא היה תקוע בשדה התעופה כשהחדשות המשיכו לזרום, לקח מקרטני את הגיטרה וכתב את התחושות שלו. Give Me the right to Freedom. ב 20 באוקטובר הוא עזר בארגון מופע צדקה למען הנפגעים. המופע נערך במדיסון סקוור גארדן ונקרא The Concert for New York. שם הוא גם ביצע את השיר החדש Freedom שהתכתב מאוד עם Give Peace a Chance של לנון כמו ששמו של המופע התכתב עם המופע למען בנגדלש של הריסון. את ההקלטה מהמופע הוא לקח לאולפן כדי להוסיף לשיר את מה שנדרש על מנת שיהפוך להמנון. הוא לא הפך. בהחלטה של הרגע האחרון השיר סופח לאלבום, מה שהפך אותו לנטע זר שקילקל מעט את התמה המרכזית בו ואני מודה שאני לא נוהג להאזין לשיר.
ב 12 בנובמבר 2001 ראה אור האלבום Driving Rain, קיבל ביקורות נהדרות, אבל רשם גם כשלון יחסי במכירות ואם זכרוני אינו מטעה אותי, זו אכן היתה תקופת ביניים מוזרה עבור פול, שהצליח באנתולוגיה ובפליימינג פאיי לייצר סביבו את הילה של אגדה עוד בחייו, אבל עכשיו העולם היה דהום ועסוק בדברים אחרים. זה לא הפריע למקרטני לתכנן סיבוב הופעות ענק שיתחיל באמצע 2002 וייקרא Driving World Tour. ב 29 בנובמבר 2001, הלך לעולמו ג’ורג’ הריסון ממחלת הסרטן. פול אמר “הוא היה אחי הקטן“.