לפני כמה חודשים כתבתי כאן על מכירות האלבומים של הביטלס, אבל לאור הפרסומים האחרונים לפיהם נתוני גוגל ויוטיוב חושפים כי יש ירידה בפופולריות של הביטלס (דבר שניתן כנראה לזקוף גם לעובדה שהם מסירים את האפשרות לצפות בהם ביוטיוב), החלטתי לחפש ברחבי הרשת אחר כמות מכירות מקיפה של הלהקה. מצאתי אתר בשם ChartMasters שלקח על עצמו את המשימה לבדוק כמה באמת מכרו אמנים שונים. הם פיתחו שיטה שמשכללת בצורה הגיונית את שלל הפורמטים יחדיו.
הם טוענים, בצדק, שצריך קנה מידה שיתן לכל אחד מהפורמטים את כובד המשקל לו הוא ראוי. אלה, לפי ההחלטה שלהם (והיא מאוד מנומקת. מי שמעוניין יכול לקרוא על זה כאן), הם שווי הערך של מכירה אחת – אלבום אחד, קליפ אחד, 3 סינגלים פיזיים, 10 סינגלים דיגיטליים, 1500 הזרמות שיר בסטרימינג. כל אחד מאלה, אם כן, שווה יחידת מכירה אחת לפיה הם מחשבים את מכירות האלבומים של אמנים שונים וכך יוצרים מצב בו באמת ניתן להשוות תפוחים לתפוזים.
הם מסבירים את זה יפה בוידאו הבא-
לשמחתי הם שמחו לאשר לי לתרגם את בחינת הפופולריות שהקדישו לביטלס. מעניין לראות שהם לא באים מתוך הערצה ללהקה אלא מתוך בחינה קרה, כפי שהם עושים לשאר האמנים. אין לי מושג עד כמה המידע שלהם אמין, אבל הם נראים אתר רציני של אנשים שמבזבזים הרבה זמן על דברים לא מאוד חשובים, ומכיון שגם אני כזה, אני נוטה להאמין להם.
מכיון שמדובר בהרבה מידע הפוסט יתפרסם בבלוג בשני חלקים, היום ובשבוע הבא. בכל אופן, ממליץ לבדוק את האתר שלהם למי שהדברים האלה מעניין אותו – http://chartmasters.org
פופולריות הביטלס
נתחיל בנתוני אלבומי האולפן. בכל מקום שכתוב N/A הכוונה היא שאין נתונים ידועים. הנתונים עדיין נכללים בספירה הכללית כשמעריכים אותם על פי השוק והאמן. מדינות שלא מוצגות מוכנסות לחישוב גם כן.
Please Please Me (1963)
America
US – 1,775,000
Canada – 165,000
Argentina – 370,000
Brazil – 160,000
Mexico – N/A
Asia
Japan – 560,000
Oceania
Australia – 90,000
New Zealand – 25,000
Europe – 2,090,000
UK – 1,235,000
France – 110,000
Germany – 240,000
Italy – 60,000
Spain – N/A
Sweden – N/A
Netherland – N/A
Switzerland – N/A
Austria – N/A
Finland – N/A
World – 5,900,000
With the Beatles (1963)
America
US – 1,375,000
Canada – 135,000
Argentina – 285,000
Brazil – 160,000
Mexico – N/A
Asia
Japan – 440,000
Oceania
Australia – 75,000
New Zealand – 20,000
Europe – 2,750,000
UK – 1,620,000
France – 85,000
Germany – 380,000
Italy – 60,000
Spain – N/A
Sweden – N/A
Netherland – N/A
Switzerland – N/A
Austria – N/A
Finland – N/A
World – 5,850,000
A Hard Day’s Night (1964)
America
US – 4,775,000
Canada – 290,000
Argentina – 365,000
Brazil – 220,000
Mexico – N/A
Asia
Japan – 500,000
Oceania
Australia – 100,000
New Zealand – 25,000
Europe – 2,380,000
UK – 1,415,000
France – 110,000
Germany – 290,000
Italy – 50,000
Spain – N/A
Sweden – N/A
Netherland – N/A
Switzerland – N/A
Austria – N/A
Finland – N/A
World – 9,350,000
Beatles for Sale (1964)
America
US – 1,475,000
Canada – 135,000
Argentina – 360,000
Brazil – 175,000
Mexico – N/A
Asia
Japan – 430,000
Oceania
Australia – 75,000
New Zealand – 20,000
Europe – 2,350,000
UK – 1,465,000
France – 85,000
Germany – 270,000
Italy – 60,000
Spain – N/A
Sweden – N/A
Netherland – N/A
Switzerland – N/A
Austria – N/A
Finland – N/A
World – 5,650,000
Help! (1965)
America
US – 4,625,000
Canada – 375,000
Argentina – 485,000
Brazil – 325,000
Mexico – N/A
Asia
Japan – 650,000
Oceania
Australia – 100,000
New Zealand – 25,000
Europe – 2,380,000
UK – 1,320,000
France – 135,000
Germany – 300,000
Italy – 75,000
Spain – N/A
Sweden – N/A
Netherland – N/A
Switzerland – N/A
Austria – N/A
Finland – N/A
World – 9,850,000
Rubber Soul (1965)
America
US – 8,275,000
Canada – 500,000
Argentina – 375,000
Brazil – 240,000
Mexico – N/A
Asia
Japan – 720,000
Oceania
Australia – 190,000
New Zealand – 50,000
Europe – 3,230,000
UK – 1,730,000
France – 155,000
Germany – 460,000
Italy – 105,000
Spain – N/A
Sweden – N/A
Netherland – N/A
Switzerland – N/A
Austria – N/A
Finland – N/A
World – 14,400,000
Revolver (1966)
America
US – 6,500,000
Canada – 425,000
Argentina – 305,000
Brazil – 240,000
Mexico – N/A
Asia
Japan – 660,000
Oceania
Australia – 165,000
New Zealand – 45,000
Europe – 3,330,000
UK – 1,890,000
France – 190,000
Germany – 390,000
Italy – 120,000
Spain – N/A
Sweden – N/A
Netherland – N/A
Switzerland – N/A
Austria – N/A
Finland – N/A
World – 12,450,000
Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band (1967)
America
US – 14,075,000
Canada – 1,175,000
Argentina – 400,000
Brazil – 280,000
Mexico – N/A
Asia
Japan – 1,020,000
Oceania
Australia – 450,000
New Zealand – 120,000
Europe – 6,110,000
UK – 3,290,000
France – 385,000
Germany – 780,000
Italy – 210,000
Spain – N/A
Sweden – N/A
Netherland – N/A
Switzerland – N/A
Austria – N/A
Finland – N/A
World – 24,800,000
Magical Mystery Tour (1967)
America
US – 7,150,000
Canada – 575,000
Argentina – 105,000
Brazil – 150,000
Mexico – N/A
Asia
Japan – 625,000
Oceania
Australia – 135,000
New Zealand – 35,000
Europe – 1,350,000
UK – 615,000
France – 120,000
Germany – 190,000
Italy – 60,000
Spain – N/A
Sweden – N/A
Netherland – N/A
Switzerland – N/A
Austria – N/A
Finland – N/A
World – 10,600,000
The Beatles (White Album) (1968)
America
US – 11,475,000
Canada – 750,000
Argentina – 300,000
Brazil – 250,000
Mexico – N/A
Asia
Japan – 950,000
Oceania
Australia – 300,000
New Zealand – 80,000
Europe – 3,970,000
UK – 1,720,000
France – 390,000
Germany – 555,000
Italy – 200,000
Spain – N/A
Sweden – N/A
Netherland – N/A
Switzerland – N/A
Austria – N/A
Finland – N/A
World – 19,000,000
Yellow Submarine (1969)
America
US – 2,150,000
Canada – 125,000
Argentina – 195,000
Brazil – 170,000
Mexico – N/A
Asia
Japan – 310,000
Oceania
Australia – 45,000
New Zealand – 10,000
Europe – 820,000
UK – 300,000
France – 100,000
Germany – 115,000
Italy – 60,000
Spain – N/A
Sweden – N/A
Netherland – N/A
Switzerland – N/A
Austria – N/A
Finland – N/A
World – 4,200,000
Abbey Road (1969)
America
US – 15,275,000
Canada – 1,475,000
Argentina – 485,000
Brazil – 425,000
Mexico – N/A
Asia
Japan – 1,920,000
Oceania
Australia – 390,000
New Zealand – 105,000
Europe – 5,070,000
UK – 2,080,000
France – 425,000
Germany – 840,000
Italy – 240,000
Spain – N/A
Sweden – N/A
Netherland – 275,000
Switzerland – N/A
Austria – N/A
Finland – N/A
World – 26,700,000
Let It Be (1970)
America
US – 5,625,000
Canada – 475,000
Argentina – 415,000
Brazil – 225,000
Mexico – N/A
Asia
Japan – 1,600,000
Oceania
Australia – 205,000
New Zealand – 55,000
Europe – 2,180,000
UK – 950,000
France – 205,000
Germany – 320,000
Italy – 100,000
Spain – N/A
Sweden – N/A
Netherland – 100,000
Switzerland – N/A
Austria – N/A
Finland – N/A
World – 11,900,000
אם כן, סך כל המכירות הם אלה –
1963 Please Please Me– 5,900,000 1963 With the Beatles – 5,850,000 1964 A Hard Day’s Night – 9,350,000 1964 Beatles for Sale – 5,650,000 1965 Help! – 9,850,000 1965 Rubber Soul – 14,400,000 1966 Revolver – 12,450,000 1967 Pepper’s Lonely Hearts Club Band – 24,800,000 1967 Magical Mystery Tour – 10,600,000 1968 The Beatles (White Album) – 19,000,000 1969 Yellow Submarine – 4,200,000 1969 Abbey Road – 26,700,000 1970 Let It Be – 11,900,000
כמות כוללת של 160.65 מליון עותקים נמכרו מ-13 אלבומי האולפן כולל פסי קול. אין ספק שרבים יאמרו שמדובר בכמות מאכזבת. מכמה סיבות זו תהיה קפיצה למסקנות מוקדם מדי.
ראשית, צריך להכיר במגבלות השוק. האלבומים שהוציאו באמצע שנות השישים מכרו בין עשרת אלפים לשלושים אלף אלבומים באיטליה, כמות חיוורת. אולי הם לא היו כל כך פופולריים שם? רחוק מזה. יחד עם אגדה מקומית בשם מינה, הם היו המוכרים הגדולים ביותר. מכירות תקליטים היו מועטות שם באופן כללי. זה נכון לרוב השווקים באירופה בתקופה ההיא. אפילו מפלצת מכירות כמו סרג’נט פפר, מכרה בשוק הסולידי של גרמניה בערך 155 אלף יחידות בלבד בשנה הראשונה (מאז גדלה מכירת האלבום פי 5).
שנית, לא כל אלבומי האולפן של הביטלס היו אלבומי האולפן הבריטיים המקוריים. עד “ראבר סול”, האלבומים שלהם קיבלו הרבה הוצאות מקומיות, כשהידועות ביותר הן ההוצאות האמריקאיות. לכן Please Please Me, With the Beatles ו- Beatles for sale מכרו כל כך מעט יחסית לאלבומים אחרים. לראשונה הם יצאו בצורתם המקורית במדינות רבות במהלך ההוצאות של הקטלוג בקומפקט דיסק ב-1987. במקום האלבומים האלה, יצאו 7 אלבומים בארצות הברית בין השנים 1964 ל-1966 שמכרו יחד 19 מליון עותקים, כשבראשם Meet The Beatles! שמכר לבדו 5.8 מליון עותקים. כמובן שאי אפשר להתעלם מההוצאות האלה. אנחנו נתייחס אליהם כשנגיע לקטגוריית האוספים.
שלישית, במשך השנים יצאו אוספים שונים ללהקה, כשהמובילים הם האלבומים האדום והכחול שיצאו ב-1973 ו-1 שיצא בשנת 2000. אלבומים אלה כמובן שהפחיתו את קניית האלבומים המקוריים. גם אליהם נתייחס בקטגוריית האוספים.
רביעית, הביטלס לא מכרו אלבומים בלבד. בתקופת הזוהר שלהם הם מכרו כמויות אדירות של סינגלים גם כן. אז עכשיו נעבור אליהם.
מכירת סינגלים פיזיים.
אם שוק האלבומים היה גרוע בשנות ה-60, שוק הסינגלים היה עוצמתי מאוד במדינות רבות. בשנת 1963 הנורמה ביחס להוצאות סינגלים היתה שונה מאוד מאשר בימינו. השיטה של ימינו נוצרה במהלך שנות ה-80 כשכל הסינגלים של אמן הם חלק מהאלבומים שלו. לביטלס היו שתי דיסקוגרפיות שונות – אחת של האלבומים שלהם, שמהם שוחררו סינגלים בודדים (או שלא) בשווקים שונים ובמקביל היו את הסינגלים שעמדו בפני עצמם ולא נכללו באלבומים.
כל הסינגלים שלא הגיעו מתוך אלבומים נכללים בקטגוריות “יתומי אלבומים”. לרוב האמנים יאספו בקטגוריה הזו מספר מועט של סינגלים, אבל לגיבורים מליברפול מדובר בשירים פופולריים מאוד שהמשיכו לצאת לכל אורך הקריירה שלהם.
נתחיל בסינגלים שיצאו מתוך אלבומים – לצד כל כותרת נמצא שווה הערך של מכירות הסינגלים בהמרה לאלבומים, לפי היחס שהצגנו בהתחלה.
Misery – 125,000 Boys – 50,000 Please Please Me – 2,300,000 Love Me Do – 2,650,000 Baby It’s You – 375,000 Do You Want to Know a Secret? – 1,250,000 Twist and Shout – 1,700,000
With the Beatles (1963) – 255,000 equivalent albums
All My Loving – 550,000 Please Mister Postman – 100,000 Roll Over Beethoven – 200,000
Beatles for Sale (1964) – 840,000 equivalent albums
Rock and Roll Music – 650,000 Eight Days a Week – 2,150,000
קצת קשה ליצור רשימה סגורה של סינגלים שכוללים שירים שהופיעו באלבומים או לא. למשל, בארצות הברית, ששם השיר מכר את רוב העותקים שלו, Twist and Shout היה חלק מ – Introducing… The Beatles, אלבום של הלייבל Vee-Jay שהיו הראשונים להוציא את שירי הביטלס בארה”ב, אחרי שקפיטול לא הסכימו להוציא אותם. למעשה, כפי שכבר נאמר, אף אחד משני האלבומים שמופיעים כאן למעלה לא יצאו בארה”ב לפני 1987. בכל אופן, נתייחס לשיר כמי שהגיע מתוך Please Please Me.
בכל אופן, ונשים את הבעיות הטכניות בצד, אחרי שורה של להיטי ענק ב-1963 באנגליה, הביטלס הסתערו אל מצעדי ארצות הברית ב-1964 כמו שאף אחד אחר לא עשה לפניהם, כשהם דורסים את כל מה שהיה שם לפני כן. בסוף השנה הראשונה שלהם, הם הדהימו עם מספר לא הגיוני של 30 להיטים בתוך מצעד 100 הלהיטים, כולל 6 שהגיעו למקום הראשון. לא כולם מתוך האלבומים, כמובן, וחלקם הם יתומי אלבום, אבל האלבומים שציינו למעלה אחראים ל-12 מליון סינגלים ביחד, כשמתוכם 8 מליון הגיעו מהאלבום Please Please Me.
A Hard Day’s Night – 3,750,000 Should Have Known Better – 400,000 And I Love Her – 900,000 Can’t Buy Me Love – 4,300,000 I’ll Cry Instead – 500,000
Help! (1965) – 3,345,000 equivalent albums
Help! – 4,400,000 Ticket to Ride – 3,350,000 Yesterday – 3,400,000
לשני פסי הקול האלה היה את היתרון להיות משווקים כמעט בכל מקום בעולם עם אותם הסינגלים. התוצאה הבלתי ניתנת לתפיסה היא ש-5 שירים מתוך שני האלבומים האלה מכרו למעלה מ-3 מליון יחידות כל אחד, מספרים שכמעט אף אמן לא הגיע אליהם. 8 הסינגלים המופיעים כאן למעלה מכרו 21 מליון יחידות יחדיו.
Rubber Soul (1965) – 720,000 equivalent albums
Nowhere Man – 1,400,000 Michelle – 1,000,000
Revolver (1966) – 1,320,000 equivalent albums
Yellow Submarine – 3,500,000 Got to Get You into My Life – 900,000
ראבר סול וריבולבר, למעט שינויים קטנים, שווקו בצורה זהה בכל מקום. אבל מבחינת הוצאת סינגלים ההוצאות היו שונות. מחוץ לאמריקה הצפונית, Nowhere man כמעט ולא יצא כסינגל בשום מקום. “מישל” הגיע למליון מכירות רק מיבשת אירופה ולא הופץ בכלל בארצות הברית ואנגליה. Got to Get You into My Life יצא עשור מאוחר יותר כדי לקדם את האוסף Rock N’ Roll.
במילים אחרות, “צוללת צהובה” היה הסינגל היחיד שקיבל הוצאה בינלאומית רחבה כסינגל וזכה להצלחה עצומה – 3.5 מליון יחידות נמכרו.
Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band – 250,000
Magical Mystery Tour (1967) – 3,345,000 equivalent albums
Hello, Goodbye – 4,300,000 Penny Lane – 3,200,000 All You Need Is Love – 3,650,000
The Beatles (White Album) (1968) – 450,000 equivalent albums
Back in the U.S.S.R. – 100,000 Ob-La-Di, Ob-La-Da – 1,400,000
עוד אלבומים ושוב הסינגלים מתוכם הופכים לנדירים יותר ויותר. הסינגל “סרג’נט פפר” יצא ב1978 בלבד. Back to the U.S.S.R. יצא ב-1976 בעוד ש”אוב-לה-די, אוב-לה-דה” הוא ה”מישל החדש” ויוצא רק ביבשת אירופה.
כפס קול ואלבום שלא הופץ בכל העולם כאריך נגן – “מסע הקסם המסתורי” הוא אי. פי. מצליח שנפגוש מאוחר יותר (באנגליה יצא רק פס הקול באי.פי. בארצות הברית ומקומות נוספים בעולם, צד אחד היה שירי הסרט וצד שני הכיל סינגלים בודדים מהתקופה). כאלבום מלא הוא הוציא שלושה סינגלים שכל אחד מהם עבר את רף 3 מליון המכירות.
All Together Now – 100,000
Abbey Road (1969) – 1,185,000 equivalent albums
Something / Come Together – 3,950,000
Let It Be (1970) – 2,085,000 equivalent albums
Let It Be – 4,750,000 The Long and Winding Road – 2,200,000
בחלק האחרון של הקריירה שלהם, מדהים לגלות שהלהקה כאילו לא יכולה היתה לטעות. הסינגלים שלה היו עדיין שוברי קופות במכירות שלהם עד הסוף.
בסך הכל, בסינגלים פיסיים מתוך 13 אלבומי האולפן של הלהקה הם מכרו כמות של 63.8 מליון יחידות, שזה בפני עצמו מספיק בכדי להציב את הביטלס כמי שמכרו הכי הרבה סינגלים פיסיים אי פעם. אבל פה זה עדיין לא נגמר, והנה מגיעים הסינגלים יתומי האלבום –
Hey Jude – 8,200,000 I Want to Hold Your Hand – 7,800,000 She Loves You – 5,400,000 We Can Work It Out / Day Tripper – 5,300,000 Get Back – 5,300,000 I Feel Fine – 4,900,000 Paperback Writer – 3,350,000 Lady Madonna – 2,750,000 The Ballad of John and Yoko – 2,700,000 From Me to You – 1,700,000 Free as a Bird – 1,000,000 The Beatles’ Movie Medley – 750,000 Real Love – 700,000 Matchbox – 500,000 My Bonnie – 450,000 Ain’t She Sweet – 400,000 Long Tall Sally – 350,000 Why – 125,000 Oh Darling – 100,000 Remaining Singles – 500,000
במהלך הקריירה שלהם, הביטלס שיחררו 9 סינגלים שלא נכללו בשום אלבום באופן גלובלי. כל אחד מהם מכר למעלה מ-2.7 מליון כששש מתוכם הם הלהיטים הנמכרים ביותר של הלהקה.
הסיטואציה הזו מראה בברור עד כמה רלוונטית הגישה בה אנו נוקטים. אנחנו לא יכולים להסתכל על תוצאות פורמט אחד ולהסיק מסקנות. המספרים מספרים ש”היי ג’וד” ו-“אני רוצה לאחוז בידך” הם ללא ספק הלהיטים הגדולים ביותר בקריירה של הלהקה. אבל זה לחלוטין לא נכון. שני השירים נהנו באופן גדול מהעובדה שהם לא נמכרו כחלק מאלבום. אם כל השירים שלהם היו מתפרסמים כסינגלים, אין ספק ששניים אלה היו מגיעים לצמרת, אבל בהחלט יכול להיות שסינגלים כמו Something/Come Together ו-Let It Be היו גוברים עליהם.
אבל בלי קשר לזה, השירים האלה הגיעו למספר יוצא דופן של מכירת 52 מליון יחידות, כשכמעט 46 מליון מתוכם מגיעים מתשעת ההוצאות שהיו משותפות לכל השווקים.
חישוב של כל הסינגלים הפיזיים שנמכרו במהלך הקריירה שלהם מביא אותנו למספר המדהיים של 115.6 מליון יחידות.
אם הופתעתם מכמה מהמספרים שפורסמו כאן, בין אם היו נמוכים או גבוהים לטעמכם, כדאי שתקראו את ההסברים הבאים:
כפי שמצהירים ב-OCC – Official Charts Company, סרג’נט פפר מכר יותר מ-5.1 מליון עותקים באנגליה. בהסתמך על נתונים אלה הוא קיבל מידי BPI – British Phonographic Industry שבעה עשר אלבומי פלטינה כשכל אלבום כזה מייצג 300 אלף יחידות שנמכרו.
רשמי אבל מזוייף. איך יכול להיות שאינפורמציה רשמית היא שגויה? אולי שמתם לב שבפירוט שפורסם למעלה כתבנו שהאלבום מכר 3.29 מליון אלבומים באנגליה. מאיפה הגיע ההפרש הענק של 1.8 מליון עותקים?
כדי להבין נושאים אלה, במיוחד כשמתעסקים עם גופים רשמיים, צריך להסתכל עליהם בקונטקסט היסטורי. למרות שהוקם כבר ב-1969, ה-OCC החל להיות אוסף נתוני המצעד הרשמי על פי נתוני מכירות לפני שני עשורים בלבד. שיטת בחינת המכירות מתוך המידע שמספקים המוכרים החלה רק ב-1994 . לכן, הנתונים הנכונים מתחילים רק בשנה זו.
ה-BPI החל להעניק אלבומי פלטינה, זהב וכו’ רק ב-1973 וכל המכירות שהתקיימו לפני כן לא היו זכאים לפרסים אלה עד 2013.
כתוצאה מכך, ההצהרה הרשמית של ה- OCC לגבי מכירות האלבום “סרג’נט פפר” הן הערכות המבוססות על עיתונות ישנה. ההערכות נערכות על ידי מומחה המצעדים שלהם, אלן ג’ונס.
לראשונה נטען שהאלבום מכר 2.77 מליון עותקים ב-1987, לפני שקפץ למספר של 4.24 מליון עותקים ב-1992. ה-OCC השתמש בנתונים הללו כדי להגיע להערכה הכללית. שתי ההצהרות היו רחוקות מלהיות לגיטימיות, מכיון שמכירות היו כזה חור שחור בעבר, ואפשר היה למעשה לזרוק כל מספר שרוצים. קל להכניס לחישוב פקטור של כל היחידות שאנגליה ייצאה לארצות אחרות או להתחכם ולחשב אוספים ומארזים ששירים נכללים בהם.
למרות שאי אפשר לגלות הכל על מה שהתרחש בתעשייה, ניתן להתחקות אחר המכירות בצורה די טובה. המשלוחים של האלבום לחנויות הגיעו לקצת יותר ממליון במכירות מקומיות בתחילת 1973. ממכירות של 50 אלף יחידות בשנה, המספרים ירדו לבקושי 10 אלפים יחידות בשנה במהלך שנות ה-80, כשהאוסף הכחול היה הכוח העיקרי של הקטלוג. האלבום חיכה עד שנת 1987, כשיצא בפורמט קומפקט דיסק כדי להפוך לרלוונטי שוב, ומכר באותה שנה 170 אלף עותקים. לזה צריך להוסיף קרוב ל-300 אלף עותקים בין השנים 1988 לאמצע 1992. מתאריך זה ועד 2008 המשלוחים של EMI מספקים מספרים ברורים שנאספים למספר מרשים של 1,193,000 עותקים.
OCC מספקים לנו מידע שמאז ועד היום האלבום נמכר בכ-230 אלף עותקים (הכתבה נכתבה לפני ההוצאות המחודשות של האלבום לרגל 50 שנה להוצאתו – גיא).
חישוב מתמטי מראה שמדובר בכמעט 3.3 מליון עותקים, כשכמעט 80% מנתוני מכירת היחידות מגיעים ממספרים מאומתים ולא מכילים הערכות כלשהם, ולכן משאירים מקום מועט בלבד לטעות, שמקורה בזמנים שהאלבום לא צעד במצעדי המכירות ולא היתה בדיקה מסודרת.
הטענה הגדולה ביותר של המעריצים הפנטיים שממשיכים לטעון שיותר מ-5 מליון עותקים נמכרו היא שצריך לכלול את התביעה שהתרחשה בין הביטלס ל-EMI על תמלוגים שלא שולמו. כמו שנראה בהמשך, החברה ניסתה להתחמק מתשלומים על מכירות פריטים שיצאו בלייבלים אחרים איתם חתמו על הסכמים, אבל יש לזכור שבכל הקשור בשוק האנגלי ל-EMI היתה את השליטה הבלעדית על הדוחות והמכירות החל מהיום הראשון בו הביטלס הקליטו ולכן הטענות לא רלוונטיות.
גם ב-3.3 מליון יחידות שנמכרו, “סרג’נט פפר” ניצב בפער גדול מהמתחרים כאלבום הנמכר ביותר באנגליה בשנות ה-60.
כסינגל הראשון והנמכר ביותר במהלך הפלישה של הביטלס לארה”ב, I want to hold your hand היה הנושא לכמה מיתוסים הקשורים במכירות. מה שמפתיע יותר הוא שהשיר ניצב במרכזם של מיתוסים לשני הצדדים – אלה שטוענים שמכר המון ואלה שטוענים שמכר הרבה פחות.
בעבר צויין הסינגל כמי שמכר 12 מליון עותקים בארה”ב בלבד על ידי כמה מדיות. היום מוסכם שמכר בארה”ב 5 מליון עותקים והמספר 12 מליון משוייך למכירות העולמיות שלו. אחרי שציינו את זה, יש לומר שהמספרים האלה מנופחים מאוד.
בביוגרפיה הרשמית שהוציא האנטר דייויס ב-1968, התפרסמו הנתונים הבאים:
למעשה, I want to hold your hand מכר מעט מעל 3 מליון – בערך 3.2 מליון. אז סגרנו על 3.2 בארה”ב ו-5 מליון ברחבי העולם? לא בדיוק. המספרים בספר מדוייקים, אבל מתייחסים רק להוצאות של EMI.
ברוב שנות פעילותם, הקלטות הלהקה נמכרו גם בהסכם חכירה על ידי אודיאון במדינות שונות. בין האזורים בהם הסינגל מכר כמויות יפות לא על ידי EMI ניתן למצוא את גרמניה, יפן וצרפת. לכן הוא מכר יותר מ-7 מליון יחידות בסופו של דבר.
זה נכון גם לגבי 7.5 מליון היחידות שמכר “היי ג’וד” כפי שנטען ב-1972 על ידי EMI, כשפרסמו את עשרת הסינגלים הנמכרים ביותר של הלהקה. למעשה “היי ג’וד” עבר את 8 מליון המכירות בכך שמכר כמעט חצי מליון עותקים ביפן ועוד כמות מסויימת באמריקה הלטינית בה נמכר הסינגל על ידי מספר לייבלים.
כפי שאתם יכולים להניח, העניין של מכירות I want to hold your hand ו”היי גוד” לא מסתיים במכירת שני הסינגלים האלה בלבד. בדו”ח שהוציאו EMI באוקטובר 1972, הם מציינים שהביטלס מכרו 100 מליון סינגלים. יש פה טריק כפול שאנחנו צריכים להבין כדי למצוא את האמת שמאחורי המספרים.
העניין הראשון הוא שהמספרים כוללים את כל הסינגלים שיצאו בין השנים 1969-1971 על ידי ג’ורג’ הריסון, ג’ון לנון, פול מקרטני ורינגו סטאר כאמני סולו. מכך ניתן להסיק שהמכירות היו כ-80+ מליון בלבד על ידי הלהקה. המספר נשמע נמוך, במיוחד ללהקה שנאמר עליה שמכרה למעלה ממיליארד הקלטות (סינגלים ותקליטים).
המספר הוא מדוייק, אבל הוא מכיל רק את ההקלטות ש-EMI עצמה שיווקה. אלה ההקלטות שיצאו בקפיטול, פארלפון ואפל רקורדס, אבל ללא אודיאון, Mursaut, Vee-Jay, Swan וכו’.
בארה”ב Love Me Do, Please Please Me, She Loves You, Twist And Shout and Do You Want To Know A Secret יחדיו מכרו כ-7 מליון עותקים לא תחת המטריה של EMI.
בצרפת, כל הסינגלים עד Hello Goodby, כולל אותו, לא שווקו על ידי EMI.
בגרמניה החברה התחילה לשווק את הסינגלים רק מ- Lady Madinna וביפן רק עם “אוב-לה-די, אוב-לה-דה”. ארגנטינה, ספרד, דנמרק והולנד – בכולן היה מפיץ שאינו EMI.
כך שלמעשה ההצהרה שלהם לא היתה נכונה. במציאות, נכון לאוקטובר 1972, ללא סינגלים מקריירות הסולו של הלהקה, הביטלס מכרו כ-110 מליון סינגלים. מאז מכרו כמה מליונים נוספים.
מחלוקת מספר 4 – אשליית תחושת הסנסציה
מכיון שאין דרך אמיתית לדעת את כמות המכירות של כל האמנים המוכרים בכל מקום, יש מקום לחשוד בכל שיא מכירות של אמן, אלבום או סינגל.
ההישגים של הביטלס במצעדי המכירות היו מדהימים מההתחלה, אי אפשר להכחיש את זה. עדיין, הם מציגים מראה של הצלחה גבוהה משהיתה בפועל. ללהקה היו אין ספור הצלחות במצעדים גם אחרי פירוקה וכל הוצאה מחודשת כובשת גם היא מקום מכובד.
במקום פשוט להתרשם מזה, תפקידנו ב-Chartmasters.org הוא לנתח את הפנומן הזה. האם זה רק תודות להצלחה שלהם? התשובה היא לא. כמו בכל עסק גם כאן הכל תלוי ביחסי היצע וביקוש.
לתעשיית המוסיקה, תודות למקומה בתרבות העולמית, יש מספר מכניקות מוכנות כדי לייצר עניין מתמיד בהקלטות מסוימות. השמעה תדירה ברדיו, בטלוויזיה, קאברים, הופעות חיות, פלייליסטים וכו’. הקטלוג של הביטלס נחשף באופן לינארי לאורך כל השנה. לא משנה מה EMI תעשה מחר, עדיין יהיו אנשים שירצו לקנות את “אבי רואד” או “ריבולבר”. אבל מה של-EMI יש עליו שליטה מוחלטת הוא ה”הצעה”. במשך שנים הם שכללו והביאו לכדי שלמות את מכרה הזהב שלהם אשר עונה לשם “הביטלס”.
מה שאנחנו קוראים לה כאן “אסטרטגיית הסנסציה” היא למעשה אסטרטגיה פשוטה ומקובלת מאוד בתחומי תעשייה שונים – החזק אצלך את המוצרים לתקופה מסויימת ואז תציף את השוק.
בדיוק לפני 30 שנה הוציאו EMI את הגרסאות הראשונות של אלבומי הביטלס בפורמט קומפקט דיסק. הם מכרו טוב יותר מכל הוצאה אחרת שיצאה בקומפקט דיסק עד אז.
כמובן שאיכות החומרים על הדיסקים עזרה למכירה, אבל העובדה שהמכירות היו כל כך חזקות נבעו מדבר נוסף – ראשית, הם חיכו זמן די רב עד שהוציאו אותם. רוב האלבומים הקלאסיים יצאו בגרסת קומפקט דיסק בין השנים 1983 ל-1985 ויצרו כמות גדולה של דיסקים שבנוסף לתחרות בין עצמם, התחרו גם באלבומים חדשים.
EMI חיכו עד ל-1987. המכניקה של תעשיית המוסיקה עדיין היתה זקוקה ליצירת עניין והזרקור היה פנוי לעיסוק מרכזי בהוצאות של הביטלס. בנוסף, EMI קיבלו החלטה לא להוציא אוספים ולמכור קודם כל את אלבומי האולפן, אליהם הוסיפו את Past Masters שהיו אלבומים שכללו את השירים שלא נכללו באלבומי האולפן. הביקוש היה גבוה וזו היתה אופציית הקנייה היחידה למי שרצה לשמוע את הביטלס בדיסקים.
ב-1993, אחרי שנהנו משנים של מכירות מסיביות מאלבומי האולפן, EMI הוציאה בפורמט הדיסק את האוספים האדום והכחול. בשלב הזה, האוסף המצליח האחרון של הביטלס שהגיע לעשרת הגדולים במצעד, היה Rock N’ Roll Music מ-1976. אם מישהו רצה אלבום של להיטים הוא היה צריך להשיג תקליט או קסטה כדי לשמוע אותם. אחרי שיצרו במשך שנים את הביקוש, זה לא ממש מפתיע שהדיסקים של האוסף האדום והכחול מכרו יחד תוך כמה חודשים 5.5 מליון עותקים. דבר דומה התרחש עם Live at the BBC שיצא ב-1994 והיה לאלבום החי הראשון שיצא בדיסק, 17 שנים אחרי אלבום חי קודם שיצא – Live at the Hollywood Bow, שהוא עצמו יצא בגרסת דיסק רק בשנה שעברה.
עם אלבום האוסף One הם עשו את זה שוב. האוסף הזה שכלל דיסק אחד בודד (בניגוד ל-4 שכללו האדום והכחול) הגיע לאחר ציפייה ארוכה ונישא על גלי ההייפ למכירות אדירות.
ואז הגיע העידן הדיגיטלי. בעוד שכל האמנים עברו לפורמט החדש, כפי שעשו שני עשורים קודים לכן עם ההוצאות המוקדמות של הדיסקים, ובכך יצרו כמות אדירה של הוצאות ללא ארוע ממשי, EMI עשו זאת אחרת עם הקטלוג של הביטלס. מאז התחילו ההורדות החוקיות ב-2003 ועד זמינות הלהקה בפורמט זה ב-2010, מילארדי שירים הורדו. למה לחכות עד 2010? כדי ליצור ביקוש ולאלץ את הקונים לקנות אלבומים מלאים במחיר גבוה וכדי לתת בוסט לאלבומי הרימסטרד שיצאו בדיסקים ב-2009, תוך שהם יוצרים ארוע משמעותי. ברור שאם במשך השנים הללו אנשים היו יכולים להוריד שירים בודדים מהקטלוג של הביטלס, ההצלחה היתה קטנה יותר. ושוב, אוספים שוחררו מאוחר יותר – האדום והכחול ב-2010 ו-1 ב-2011, כדי למקסם את המכירות של האלבומים המלאים לפני שהם מוציאים את האוספים שמוכרים יותר.
כל ההוצאה הדיגיטלית היתה ארוע בפני עצמו. היא נקבעה לנובמבר. ברור שזו לא היתה מקריות. אם הימים שלפני חג המולד הם הימים החמים ביותר בשנה לרכישה של מוצרים פיזיים, חלון הזמן הטוב ביותר של מכירת מוסיקה בהורדות הם השבועות שאחרי חג המולד, תודות לכל הנערים והנערות שמבזבזים את כרטיסי המתנה של אייטיונס אותם קיבלו. כך, על ידי הוצאת קטלוג הביטלס בנובמבר, EMI הבטיחה פרסום מסיבי בדיוק בזמן לקניות חג המולד. ההחלטה הביאה לכך שהצרכנים קנו גם את גרסת הדיסקים החדשה שיצאה שנה קודם וגם כרטיסי מתנה לאייטיונס והעלו את המכירות בשני הערוצים.
חמש שנים לאחר מכן, ב-24 בדצמבר 2015, מאותה סיבה בדיוק, EMI שלחה את קטלוג הביטלס לשרותי הסטרימינג. מכיון שלא נהוג לתת מנוי לשרותים אלה כפי שנהוג לתת כרטיסי מתנה של אייטיונס, ב-EMI חיכו שאנשים יסיימו את רכישות החג לפני ששיחררו אותם. הם עשו זאת ב-2015 כיון שהגיע השלב בו העריכו כי הרווחים מהאזנה בשרותים אלה יהיו גדולים יותר מהמכירות שיאבדו בעקבות המצאות הקטלוג באותם שירותים.
כל הדרכים הללו של שמירה על עניין, יוצרים את האשליה של שליטה על ידי מכירות מרוכזות והופעה במצעדי מכירות, ונקראים על ידי קוראים שלא מודעים למניפולציה. זה נראה כמו ארועים שחוזרים על עצמם – הוצאות הדיסקים, הרימסטרד, ההורדות, הסטרימינג – תמיד נראה כאילו הביטלס מצליחים בצורה מטורפת יותר מאמנים אחרים. זה אכן נראה כך על פני השטח, אבל כשמסתכלים על כל הנתונים רואים שזה נכון נקודתית, אבל לא בהכרח אומר שהם מכרו יותר מאמנים אחרים לאורך זמן בשנים מסויימות.
כשבווחנים קטעי עיתונות אמינים מהעבר, אנחנו יכולים למצוא סיכומים של נתוני מכירות של הביטלס. הם מכרו 150 מליון עד אוגוסט 1965, 225 מליון עד ינואר 1968, 545 מליון עד אוקטובר 1972 ועד 1984 הם חצו את מיליארד היחידות.
הממ… לא בדיוק מה שאנחנו מציגים פה היום. כל הדיווחים הללו היו נכונים, אבל צריך שוב לשים אותם בקונטקסט הנכון כדי לא ללכת שולל אחר משמעותם.
עד שנות ה-60 אלבומים פשוט נעשו כי זה מה שצריך היה לעשות. רק באמצע שנות ה-50 ניתן להתחיל לראות אומנים, שהמפורסם שבהם היה פרנק סינטרה, מקליטים אלבום כיצירת אמנות אחידה ולא סתם אוסף של סינגלים שהודבקו יחדיו.
אלבומים מכרו הרבה פחות מסינגלים והעלות שלהם היתה גבוהה בהרבה. לכן הוחלט בתעשיית המוסיקה לדבר על דיסקים (גם לפני העידן הדיגיטלי תקליט נקרא דיסק. להזכירכם, כשהגיעו הדיסקים בשנות ה-80 הם נקראו קומפקט דיסק, כלומר דיסק קומפקטי, קטן יותר בהשוואה לוויניל – גיא) שנמכרו כשמשקלם הוא בהתאם לפורמט.
מה היתה יחידה אחת? הברומטר היה הסינגל, הפורמט הנרכש והמצליח ביותר.
סינגל אחד היה שווה סינגל אחד (כצפוי), EP אחד היה שווה לשני סינגלים ואלבום אחד היה שווה ערך ל-5 סינגלים. ככה הגיעו לחישוב של 545 מליון עותקים ב-1972 למרות שכפי שאתם זוכרים, באותה שנה EMI פרסמה שנמכרו רק 100 מליון סינגלים. שאר 445 מליון היחידות הגיעו מחישוב של קצת יותר מ-86 מליון אלבומים (ששקולים ליותר מ-430 יחידות) והשאר מ-EP. וכמובן שזה כלל גם את החומרים שהקליטו חברי הביטלס כסולנים בין 69-71 ולא כלל את המשווקים שלא היו EMI עצמה.
עד כאן להיום. לא יודע מה אתכם, אבל עבורי זה היה מרתק.
בשבוע הבא נעבור על כל התחום הדיגיטלי וגם על אלבומי אוסף. תודה שקראתם.