אנחנו ממשיכים היום עם התרגום לפרק מתוך הספר המצוין You Never Give Me Your Money של פיטר דוג’ט. בשבוע שעבר עברנו על ארועי שנת 1970 והגענו לדצמבר, החודש בו שני האנשים החזקים בלהקה עשו מהלכים שאחריהם אי אפשר יהיה להחזיר את הגלגל אחורה. ——————————————————————————–
לנון עשה את הצעד הראשון. ב-8 בדצמבר, הוא ויוקו נתנו את הראיון הארוך ביותר שהוא נתן אי פעם, לעורך הרולינג סטון יאן וונר. המפגש נערך במשרדי ABKCO (המשרדים של אלן קליין), שם קיבל הצוות הוראה לספק ללנון תרופות לכאב ראש וחומרים משלשלים – מה שמאשר טענות מאוחרות יותר, שלמרות טיפול ה-Primal Scream שעבר, לנון נפל שנית לשימוש בהרואין. אם מחפשים הוכחה שמיעתית בהקלטה, הסם הנבחר יכול להיות בקלות קוקאין, שכן קולו מציג התלהבות מוגזמת ותוקפנות של משתמש קבוע.
הראיון ברולינג סטון, שנועד לקדם את האלבום Plastic Ono Band (והתפרסם על גבי שני גליונות של המגזין ובסופו של דבר גם בספר), התרחב לכדי המניפסט הפוסט ביטלסי של לנון. הוא הציג את האני מאמין שלו: הוא האמין בעצמו, ביוקו, באמנות כביטוי יצירתי וכנות מוחלטת, כשהוא מתאים את הכל למה שמתאים לו ביותר. הכל היה שפיט תחת הקריטריונים הללו, ומלבד עבודתו של לנון מחוץ לביטלס והרוק הפרימיטיבי של שנות ה-50, הכל לקה בחסר.
דחיית העבר היתה חלק מהותי בפילוסופיה שלו, שבטיפול הPrimal Scream שווה לכאב. אם, כפי שהוא האמין, הטיפול של יאנוב (אבי שיטת הטיפול) שחרר אותו מהעינוי הפנימי שלו וממנגנון ההגנה אותו הקים כדי להסתיר אותו, אז הוא צריך להיפטר מכל המעמסות שהוא אסף בשנים האחרונות. אף אחת מהן לא שקלה או כפתה עצמה עליו יותר מהביטלס.
לאחר שהטה את וונר מהנושא הזה, כאילו פחד שמה יחשוף יותר מדי, החל לנון לקרוע באכזריות את המיתוס, כשהוא חושף את שדה הקרב בתוך הלהקה, את ההוללות במסעות ההופעות, את ההומוסקסואליות של מנהלם ואת הפגמים האישיים שלהם.
הוא זעם על האופן בו הריסון ומקרטני התייחסו ליוקו, ביטל את הטענה של ג’ורג’ מרטין לקרדיט כלשהו על המוסיקה של הביטלס ותקף את חבריו הנאמנים ביותר באפל על כך שלא הבינו שהם לא ביטלס אלא סתם אנשים נלווים שניסו להרוויח מהמצב.
“זה מצער מאוד”, אמר לאחר שנים דרק טיילור, “כי הדבר היחיד שניל אספינל ואני ידענו היה שיש הבדל ביננו לבינם. בתקופה ההיא הפרסום ייסר את ג’ון, והוא היה מצוין בהלקאה. בין כה אנחנו באפל לא הרגשנו טוב כי אפל נכשלה, והנה אחד מהחברים שלנו אומר לכל קוראי הרולינג סטון שאנחנו חארות. בסוף אמרנו ‘ובכן, אנחנו לא’. מאוחר יותר ג’ון נסוג מחלק מהדברים שאמר, וחזרנו להיות חברים. אני סלחתי לו. הוא היה שוכח את מה שאמר ומצפה שיסלחו לו, כפי שהיה איתו תמיד”.
גם ג’ורג’ מרטין התעמת עם לנון על הדברים שאמר ברולינג סטון, במהלך הפגישה האחרונה שלהם. “בילינו ערב ביחד, ואני אמרתי לו ‘אתה יודע, הדברים שאמרת היו קשים מאוד בראיון ההוא, ג’ון.’ הוא אמר ‘אלוהים, הייתי מסטול לגמרי, לא מאופס בכלל’. הוא שאל ‘לא התייחסת לזה ברצינות, נכון?’. אמרתי לו ‘ובכן, כן. וזה כאב’. כעסתי מאוד על הראיון הזה. אני חושב שכולם כעסו. אני חושב שהוא פשוט השתלח בכולם, כולל מלכת אנגליה. אני לא חושב שהוא פספס מישהו”
עוד שלוש דקות עם הלנון הזה ואני מתאבד
התאור של לנון את שנותיו האחרונות בביטלס היה הלם מוחלט עבור כל מי שעדיין נתלה בתדמית של ארבעת המופלאים שכבשו את לב העולם. שכבה אחר שכבה הוא חשף את האנושיות השברירית שתחת מעטה התהילה. “לקחנו הרואין בגלל מה שהביטלס והחברים שלהם עשו לנו’, הוא טען. כשהתבקש לציין במדויק את הגורם לפירוק, הוא ציין מטרה מוכרת: “נמאס לנו להיות השוליות של פול… פול השתלט וכביכול הנהיג אותנו, אתה יודע. אבל מה זה אומר להנהיג אותנו, אם הסתובבנו במעגלים?”.
אבל מקרטני לא היה האשם היחידי, הוא טען. “אני הנחתי שאני אוכל להמשיך ופשוט להכניס את יוקו לחיינו, אבל נראה היה שהייתי צריך להיות נשוי להם או ליוקו. אני בחרתי ביוקו, אתה מבין? וצדקתי.”
ההתכחשות שלו לביטלס היתה הרסנית מספיק עבור הקהל שלו, אבל לנון רק התחיל. במגזין שהתגאה בהיותו הקול של תרבות הנגד, שנקרא על ידי אנשים שגדלו עם הביטלס ועקבו אחריהם אל מודעות מפותחת יותר, חיפוש רוחני ואידאליזם פוליטי, הוא סיפק את מכת המוות לכל הפנטזיה שתהיה מוכרת כשנות השישים. “החלום נגמר”, הוא חזר ואמר. “אני לא מדבר רק על זה שהביטלס סיימו. אני מדבר על העניין של הדור הזה. החלום נגמר, ואני צריך אישית לרדת אל מה שנקרא מציאות.”
שום דבר מהרוח האוטופית לא היה רלוונטי יותר. כל שהיה חשוב הוא הכאב שחזר אל ילדותו, כשהמורים שלו ומי שגידלו אותו כשלו לראות את הגאון שישב מולם. “לכו תזדיינו כולכם!”, נשמע לנון צועק, כאילו הוא עדיין בחדר הטיפול. “אם אף אחד לא יכול לזהות מה אני, אז שילכו להזדיין!”
לנון עדיין דבק בקונספט של האמנות כחיים והחיים כאמנות. “זו הדרך שהגאונות נגלית דרך כל מדיה”, הוא הסביר. ועל פי ההנחה הזו, הראיון לרולינג סטון, התפרצות ממושכת של האשמות, גידופים, בוטות, הומור וצורך כפייתי לומר את האמת, היה מותאם לרוחו ובלתי מתפשר ממש כמו האלבום שהרגע הוציא. ובאמת, נשמעו טענות שזוהי העבודה הגדולה האחרונה שלו בקונספט ארט, הפעם האחרונה בה כל חלקיק שלו היה מפוקס על מטרה אחת, בלי לאבד ריכוז או למעוד למצב של פרודיה עצמית.
סוף סוף ג’ון לנון היה לגמרי ג’ון לנון, ובתהליך הזה הוא הרס כמעט כל מערכת יחסים קרובה שהיתה לו בחיים. מעכשיו והלאה יוקו אונו תצטרך לשאת את המשקל של להיות בת לוויתו של ג’ון לנון, שותפתו ליצירה והמושיעה שלו, מעמסה שהשאירה מעט מאוד מקום לאמביציה האומנותית שלה ולאגו.
בזמן ששום שמים דגש על לנון ומקרטני, הריסון מציל את רינגו מאקדח קטלני שהשתלט לו על הידיים
הראיון לרולינג סטון עמד כהצהרה שלו, למשך העשור הבא לפחות, כשהוא מגדיר את היחס שלו לחבריו לביטלס, הרבה אחרי שהדעות שלו כבר התרככו. עבור פול מקרטני, שכבר סבל מהאובדן של לנון כשותף מוסיקלי וחבר, הראיון ייצג את סוף הרומן. “זה ממש כמו גירושין. הייתם כל כך קרובים וכל כך מאוהבים שאם מישהו מחליט להתחיל לדבר באופן מלוכלך – נהדר, אז תיבת פנדורה נפתחת. זה מה שקרה איתנו. בסוף זה הגיע למצב של “הו, אתה רוצה לדעת את האמת עליו? בסדר. אני אספר לך.”
כשמקרטני נזכר בטראומה בשנת 1987, הוא גילה איך זה המשיך לרדוף אותו. “ברור שאני חוזר אל הדברים בראשי. אני הייתי אחד החברים הטובים ביותר שלו, אחד האנשים הקרובים ביותר אליו. אני לא יכול לטעון שהייתי הקרוב ביותר, למרות שיכול להיות שזה נכון. זה אולי קצת וכחני, אבל אני לא… אני לא צריך את הקרדיט. אבל אני בטוח הייתי בין השלושה או ארבעה אנשים שהיו הכי קרובים אליו בחייו, ככה אני חשבתי, וברור שזה היה פוגע מאוד.”
הוא אולי לא היה זקוק ל”קרדיט”, אבל התשובות שלו מגלות עד כמה הוא היה זקוק להכרה – רגע אחד, בפרטיות או בפומבי, בו לנון יוכל להרפות מהמגננות שלו ולאשר את האמת הברורה, שמקרטני תפס תפקיד מרכזי מאוד בחייו.
מאוחר יותר הודה מקרטני שהיה “דבר אחד טוב” בראיון לרולינג סטון: “אני שמח שאף פעם לא עניתי על הדברים של ג’ון. חשבתי, אני לא יכול לנהל קרב גדול בתקשורת עם ג’ון. אני חושב שחלק מזה נבע כי ידעתי שהוא ינצח אותי”. ועדיין הוא שנא את תחושת חוסר הכח, להיות מותקף בלי החירות להגיב.
הוא החליט לקחת את הצעד הלא חכם ולהגיב במדיום בו לנון כבר הוכיח כי הוא אשף אגרסיבי. כשהוא חבוי בתוך השיר “Too Many People”, היה רפרנס ל”too many people preaching practices” “הוא עסק הרבה בהטפה”, הסביר מקרטני מאוחר יותר, “וזה עלה לי על העצבים קצת”. זה לא היה רצח אופי, אבל זה גרם למקרטני להרגיש שוב בעל כח. לעת עתה, לפחות, “Too Many People” נשאר בדיחה פרטית. (בפוסט על אלבום הסולו השני של פול מקרטני, “ראם”, נקדיש חלק משמעותי מהפוסט להצגה של הרבה רגעים בהם מקרטני מכניס בחזרה ללנון).
הביטול והבוז בו התייחס הריסון לתחינה של מקרטני לחופש, סגר את הגולל על האפשרויות שלו. הוא לא רצה לדמיין את הביטלס האחרים כאוייביו והעדיף לשים את אלן קליין כמטרה. אבל קליין לא היה המנהל שלו ולכן לא היה יכול לפטר אותו. כמו כן, קליין לא יכול היה לשחרר את כספיו של מקרטני מהשותפות של הביטלס. זה לא היה מאבק על כסף. אם זה כן היה, מקרטני יכול היה לקרוא את נתוני המכירות של אלבומו החדש של הריסון ולחשב את 25 האחוזים שבקרוב יכנסו לחשבון שלו.
מה שהוא רצה היה להיות ביטל, ואם זה לא היה אפשרי, אז הוא לא רצה להיות בביטלס יותר, ובטח לא להיות אבוד בשותפות המזוייפת הזו שהתקיימה בשטח הפקר. מה שסגר אותו בפנים היה הפן המשפטי של השותפות. דרכי המילוט התקפים היחידים ליציאה מההסכם היו גירוש על ידי עמיתיו או מוות. האחד לא היה זמין לו, השני לא אפשרות קוסמת. הוא לא היה מוכן יותר להמשיך עם העיוות שנכפה על ידי החוזה שחתמו כל ארבעת חברי הביטלס באפריל 1967, ושכבל אותם כשותפים עסקיים, גם אם לא כחברים. זו היתה, הוא אמר שנים לאחר מכן, ההחלטה הקשה ביותר שעשה בחייו.
ב-31 בדצמבר 1970, היועצים המשפטיים של מקרטני הגישו לבית המשפט הגבוה בלונדון “הצהרה שהשותפות העסקית של התובע והנתבעים תחת השם The Beatles and Co. ושנשענת על חוזה שותפות מתאריך 19 באפריל 1967 שנערכה בין הצדדים הנוגעים בדבר, חייבת להתפרק”. התובע דרש גם כי השליטה של קליין על ענייני השותפות תוגבל, ושכונס נכסים רשמי ימונה לשמור על רווחי הביטלס המשותפים.
התובע בתיק M 6315 בבית המשפט העליון לצדק היה ג’יימס פול מקרטני. הנתבעים היו ג’ון אונו לנון, ג’ורג’ הריסון, ריצ’רד סטארקי והחברה שמקרטני הגה ופעם שלט בה, Apple Corps Ltd. למרות שהבסיס לתיק היה כלכלי, אי אפשר היה לטעות בסמליות. מקרטני, שגם ככה כבר התייחסו אליו כאיש הרע בסיפור התפרקות הביטלס, תובע עכשיו את שלושת חבריו הקרובים.
בתצהיר שהוגש באותו יום, מקרטני הציג את התיק שלו: “נאלצתי להגיש את הבקשה הזו כיון ש- א) הביטלס הפסיקו מזמן לתפקד כלהקה. ב) הנתבעים ביקשו לכפות עליי מנהל שלא מקובל עליי. ג) החירות האמנותית שלי חשופה להפרעות כל עוד השותפות ממשיכה. ד) שום דין וחשבון על השותפות לא נערך מאז שהשותפות החלה.
כפי שאמר לתקשורת, “התפרקנו, וכל מה שהרווחנו בעבר צריך להתחלק ביננו. הם לא מסכימים. הם חושבים שהכל צריך להמשיך כפי שתוכנן. אבל אם שלושתם רוצים, הם יכולים לשבת היום ולכתוב על פיסת נייר שאני משוחרר”
מקרטני גרם לפיסת הנייר להישמע כל כך פשוט, אבל עבור קליין היא סימלה “בעיות מס עצומות”, שכן זה יחשוף למס הכנסה כמות גדולה של תשלומים אישיים שכבר לא ניתן לקזז עם ההוצאות של אפל.
קליין ניסה להציג את עצמו כקול התבונה: “זה לא משיג דבר, מלבד להוציא אל הציבור הרבה כביסה מלוכלכת מהחיים שלהם.”. הוא גם ציין כי מקרטני שמח לשתף את הכסף שהביטלס הרוויחו מהשיר Yesterday למרות העובדה שהוא כתב אותו לבד וביצע אותו ללא עזרת עמיתיו. אבל הטיעון של קליין חתר תחת עצמו, שכן ב-1965, כשהם הוציא את Yesterday, הביטלס היו יחידה אחת. ב-1970 הם היו ארבעה אינדיבידואלים עם אג’נדות שונות לחלוטין.
שלושת הנתבעים קיבלו את ההתראה הראשונה שלהם על התביעה (מכתב לפני נקיטת פעולה) ארבעה ימים לפני חג המולד. “פשוט לא יכולתי להאמין לזה”, הריסון העיד כמה שבועות מאוחר יותר. “אני עדיין לא יכול להבין למה פול פעל כפי שפעל”. סטארקי תמך בזאת, והוסיף שהוא היה תחת התחושה שכל ארבעת חברי הביטלס יפגשו בלונדון במהלך ינואר 1971 בפעם הראשונה מזה 18 חודשים. “אני מכיר את פול”, אמר סטארקי, “ואני יודע שאנחנו לא זלזלנו בהבטחה שלו (להפגש). משהו רציני, שעליו אין לי שום מידע, כנראה התרחש בין הפגישה של פול עם ג’ורג’ בניו יורק, לבין סוף דצמבר.” אף אחד מהבחורים לא הבין שיכול להיות שהעימות בין מקרטני להריסון הוא שגרם לכך.
שלושה ימים לפני שהתביעה התפרסמה לציבור, A Hard Day’s Night, סרטם הראשון של הביטלס, שודר בטלויזיה הבריטית בפעם הראשונה. בין הצופים היה ג’ון לנון, שרק חזר מניו יורק. עבורו, הסרט הרגיש כמו גלויה ממאה אחרת: הנה הוא, משחק את התפקיד שהפך לחייו, ללא מאמץ, בטוח בעצמו כשבשמחה הוא מקיף עצמו במוזיקאים שעל שמם הטוב ערער רק עכשיו ברולינג סטון. כשהוא נסער ממה שראה, הוא החל לכתוב סקיצה לשיר עם הכותרת הסרקסטית I’m the Greatest. כששומעים את ההקלטה הראשונית של השיר הזה, שנעשתה כמה ימים לאחר מכן, יחד עם גרסה כואבת ללהיט הביטלס מ-1965 Help!, לא מוצאים שום זכר ליהירות שלנון הפגין לפני וונר.
הטיפול שלו חשף מחסן של כאב שהוא יכול היה לתעל אל שיר, אבל איפה ההשראה שלו נמצאת כשהעבר יבש? תשובה אחת הגיע במילים לא גמורות לשיר בשם “I Promise”, הראשון בסדרה ארוכה של בלדות גלויות בצורה שלעיתים מעוררת חוסר נוחות, שהבהירו את עומק התלות שלו ביוקו אונו.
נחושים לברוח מעניין המשפט, לנון ואונו טסו ליפן. “לא סיפרתי לאף אחד שהגעתי”, לנון נזכר מאוחר יותר. “פשוט התחמקנו לגבעות ואף אחד לא יכול היה למצוא אותנו. פתאום התחלתי לקבל שיחות טלפון מעורך הדין, אידיוט שכזה. לא אהבתי את הקול שלו מהרגע ששמעתי אותו. סוג של קול אירי אנגלי מהמעמד הגבוה. פאק! ואז הוא התעקש שאחזור הביתה. יכולתי לעשות את כל זה בטלפון המזוין”
בנתיים המקרטנים חוזרים לעבוד על האלבום שלהם באמריקה, ועליו נכתוב בשבוע הבא. אל המשך הפרק ומעללי בית המשפט נחזור בהמשך.