בשבוע שעבר פרסמנו את החלק השני של הפוסט על אלבום הסולו הראשון של מקרטני שנקרא בפשטות “מקרטני”. היום רציתי לכתוב על מה שקרה לאחר יציאת האלבום ובהמשך שנת 1970 בין מקרטני לשאר חברי הביטלס. זהו למעשה סיכום שמתבסס על הספר המצוין של פיטר דוגט You Never Give Me Your Money ומתעסק בפירוק של הביטלס.
כשעזבנו את פול, הוא הודיע לתקשורת שהוא עוזב את הביטלס. אלן קליין דאג מהר מאוד להזכיר שמקרטני היה מחויב לאפל לעוד כמות נכבדה של שנים. אף חבר ביטלס לא יכול היה להציע את שרותיו מבלי אישורם של הקולגות שלו. מקרה של פירוק, היה קיים כבר בחוזה שניסח בריאן אפשטיין ב-1962. אז נכתב: “האמנים מסכימים יחדיו שאם שניים או יותר מהם ירצו להוציא אחד או יותר מהאחרים, אז בתוספת הסכמה בכתב של המנהל הם יוכלו לתת התראה בכתב בדואר רשום”, אבל זה היה כשהם היו 4 ילדים מליברפול עם מנהל ללא נסיון. עכשיו הם היו חברה ענקית.
למקרטני נשבר. כשמקרטני קיבל מפיל ספקטור עותק של האלבום “Let it be”, הוא הסכים להוצאתו למרות שהיה כעוס מאוד. הוא היה עסוק עדיין כל כולו באלבום החדש שלו ולא היה לו זמן להקדיש מספיק תשומת לב לעניין. עכשיו, עם כל עניין הפרידה, הוא חזר והאזין לתקליט. הוא הגיע למסקנה שעם כל הרצון הטוב, ישנו עניין ספציפי עליו הוא לא יכול לוותר. מכיון שלא מצא שום סיבה לנסות ולשמור על קשר טוב עם חבריו ללהקה, הוא החליט לצאת נגד מה שהוא ראה כעוול הגדול ביותר של האלבום – האופן בו שונה השיר The Long and Winding Road. כשכתב אותו, ראה את השיר כבלדה פשוטה. עכשיו השיר חזר אליו מפיל ספקטור ואלן קליין כסטירה מצלצלת בצורת תזמור מופרז. הוא התקשר לאפל לדבר עם קליין. מכיון שקליין לא היה במשרד, הוא השאיר עבורו מכתב שהכתיב: “אדון יקר, בעתיד לאף אחד אין אישור להוסיף או להוריד מהקלטה של אחד משירי מבלי לקבל את רשותי. שקלתי את הרעיון להוסיף תזמור והחלטתי נגדו. לכן אני מעוניין בשינויים הבאים: 1) הורדת עוצמת הסאונד של כלי המיתר, כלי הנשיפה, קולות הרקע וכל הרעשים שהוספו. 2) הגברת עוצמת השירה ונגינת הביטלס. 3) להוריד לחלוטין את הנבל מסוף השיר ולהאריך את תוי הפסנתר המקוריים. 4) אל תעשה את זה יותר לעולם.”
שימו לב שהוא לא נתן אולטימטום ולא איים. הוא חשב שאם יפנה בגישה חיובית באופן יחסי, הוא יקבל את היחס לו הוא מצפה. הוא טעה כמובן. מבחינת קליין – ספקטור שלח למקרטני את האלבום לתגובה. מקרטני החליט לא לענות. עכשיו, כשתהליך הייצור כבר יצא לדרך, מקרטני החליט להתנגד. תפקידו של קליין היה להעביר את הזמן עד הוצאת האלבום בשקט יחסי, ומבחינתו לא היה כבר זמן למיקסים נוספים. הוא שלח למקרטני טלגרם ובו כתב שלא הבין את המכתב, וביקש ממנו לצלצל אליו או אל ספקטור ישירות. עבר עוד יום והגיע טלגרם חוזר ממקרטני שאמר כי המכתב דיבר בעד עצמו. כך עבר עוד יום ולבסוף לא היה זמן, גם אם היו רוצים, כדי לעשות מיקס נוסף לאלבום. מקרטני אמר בראיון מפויס יחסית: “המסיבה נגמרה, אבל אף אחד מאיתנו לא רוצה להודות בזה… אנחנו (לנון והוא) לא שרים הרמוניות כפי ששרנו בעבר. אני חושב שזה עצוב. ב-Come Together רציתי לשיר הרמוניות עם ג’ון, ואני חושב שהוא היה רוצה שאעשה את זה, אבל התביישתי מכדי לשאול אותו…תנו לנו את החופש שלנו, שכל כך מגיע לנו. אנחנו מתחילים להתקשר עכשיו אחד לשני רק כשיש חדשות רעות… כולנו מדברים על שלום ואהבה, אבל באמת, אנחנו ממש לא חשים ככה. אף אחד לא אשם, היינו טיפשים שהכנסנו את עצמינו למצב הזה מלכתחילה.” באופן אירוני, המצב – אפל וקליין – היו מעשה ידיו של פול. פול היה מי שדחף להקמת אפל, והשותף הפעיל ביותר בה בימים שתפקדה, והוא גם היה הראשון לזהות שיש למנות לה מנהל שידע איך לפתור את התסבוכת. הוא רק לא חשב שזה יהיה מה שיכבול אותו, יקשה על הוצאת אלבום הסולו שלו (כפי שתארנו בפוסט עליו) ויגרום ל-Let it be לצאת באופן שמנוגד לרצונו.
לנון, שכמה ימים לפני כן הגיב על הודעת הפרישה של פול ב”הוא פורש? אני פיטרתי אותו, זה מה שאפשר לומר”, היה מפויס יותר כשענה לכתב: “אין לי מושג אם הביטלס יעבדו יחד שוב או לא. אף פעם אני לא יודע. זה תמיד היה פתוח. אם מישהו לא היה רוצה, זה היה הסוף! זו יכולה להיות לידה מחדש או מוות. נראה מה יקרה. ככל הנראה זו תהיה לידה מחדש.” מעניין לראות שעם כל הביטחון שהציג בדרך כלל, הוא חשש להתחייב לעניין הסוף של הביטלס. הוא לא אמר “אני עזבתי כבר מזמן”. בסופו של דבר, כפי שנראה בהמשך, מי שכתב באופן מפורש שהביטלס סיימו את דרכם המשותפת היה פול.
בראיון משנת 1984 פול נזכר בתקופה ההיא של אביב וקיץ 1970: “זה היה רצחני. היו לי חלומות, חלומות מדהימים על קליין רץ אחרי עם מחט, כמו רופא שיניים מטורף. אני הייתי בלתי נסבל. אין לי מושג איך מישהו יכול היה לחיות איתי. לראשונה בחיי הרגשתי מיותר, זקן ולא מעניין… זו היתה פשוט התחושה, האכזבה האיומה של להיות חסר ערך עבור כולם. הייתי כמו מאגר ריק, הרגשת ריקנות שפשוט השתלטה על הנשמה שלי… באמת הייתי גמור בפעם הראשונה בחיי. עד אז הייתי בחור שחצן למדי. זו היתה הפעם הראשונה שהביטחון שלי ממש התערער.” וכך, מקרטני חוזר לדיכאון שפקד אותו טרם הקלטת אלבום הסולו הראשון שלו. וגם הפעם לינדה היתה שם להציל אותו. ואז הוא קיבל החלטה – הוא צריך להיפרד משפטית מיתר חברי הביטלס. אם הם לא רוצים בו יותר, למה הם ממשיכים להתעקש להשאיר אותו כבול בכלא הנפשי והכלכלי הזה?
האיסטמנים החליטו להתחיל לעבוד על קליין כדי לשחרר את מקרטני. ג’ון איסטמן הזמין את קליין לפגישה במועדון האוניברסיטה במרכז מנהטן. המיקום נבחר, ככל הנראה, כדי ליצור איום על קליין. איסטמן, בנימוס שחייב המקום, התעניין לדעת האם יש דרך בה מקרטני יוכל לשמור על פירות עמלו במקום להוסיף אותם לסל הקולקטיבי של הביטלס. קליין טען שיהיו השלכות בענייני מיסים, אם כל ביטל אינדיבידואלי יתחיל להעביר את הנכסים של קבוצת אפל. לאחר שזה לא עבד, לי איסטמן שלח מכתב לקליין בו הוא דורש שמקרטני ישוחרר מהשותפות עם חברי הביטלס האחרים. קליין אפילו לא טרח לענות. לאחר מכן מקרטני הציע שהוא יכסה את כל ההוצעות העתידיות שלו בתמורה לקבלת 1500 ליש”ט בחודש מחשבון הביטלס. התשובה היתה שלילית. לבסוף אמר מקרטני לשותפיו “אני רוצה לעזוב. אתם יכולים להמשיך עם קליין והכל, רק תנו לי לעזוב”. מאחר שלא דיבר עם לנון שבועות, הוא שלח לו מכתב באותו קיץ, בתחינה ששותפיו לשעבר יתנו אחד לשני לצאת מהמלכודת הזו. לנון שלח תשובה בצורת תמונה שלו ושל יוקו, עם בלוני קומיקס יוצאים מהפיות שלהם בהם נכתב “איך ולמה”. מקרטני השיב במכתב: “איך, על ידי חתימה על מסמך שאומר שאנו מפרקים את השותפות שלנו. למה, כי אין שום שותפות”. לנון השיב בכרטיס ברכה עליו היה כתוב “החלמה מהירה. תשיג את שאר החתימות ואני אחשוב על זה”.
בעוד התקשורת בין החברים היתה תקועה, המדיה התקשורתית המשיכה לקוות שזה רק עניין של ימים עד שארבעת המופלאים יתאחדו. מקרטני, שהרגיש רדוף על ידי הכתבות האלה, כתב ל”מלודי מייקר”, העיתון שהתעסק בכך יותר מכל האחרים: “שק דואר יקר, על מנת לגמול מיסוריו את הכלב הצולע שהוא הסיפור החדשותי שממשיך לגרור עצמו על דפי העיתון שלכם במהלך השנה האחרונה, התשובה שלי לשאלה ‘האם הביטלס יחזרו לעבוד יחד?’ היא לא”. זו היתה הפעם הראשונה בה באופן נחרץ וברור חבר ביטלס אמר כי הביטלס אינם ולא יהיו עוד.
בנסיון לכפות את ההפרדה מקליין, האיסטמנים פנו ל-EMI ודרשו כי כל התמלוגים מהאלבום McCartney יועברו ישירות לפול ולא לאפל. יו”ר EMI ענה בהתנצלות כי זה לא אפשרי, שכן לחברה יש חוזה עם אפל ולא עם מקרטני או האיסטמנים. המכירות של “מקרטני” עקפו את מכירות האוסף Hey Jude, שכלל סינגלים שלא יצאו באלבומים כמו “היי ג’וד”.
כמה שבועות אחר כך Let it be חצה את מכירות “מקרטני”. אבל כמו עם “מקרטני”, הביקורות לא אהבו גם את Let it Be. מבקר ה-NME כתב: “מתאבן זול, מצבת קרטון, סיום עצוב וצולע לרתיחה המוסיקלית שמחקה וציירה מחדש את פני מוסיקת הפופ”. מבקרים אחרים לא היו נדיבים יותר: “בוז לאינטליגנציה של קוני התקליטים”, “אובדן הכבוד העצמי”, “מכרו את כל הערכים שהיו להם בעבר”. גם הסרט זכה לביקורות רעות מאוד. ניל אספינל, שהיה אחד ממנהלי אפל, הכריז על סרט נוסף בשם The Long and Winding Road שיסקר את הקריירה של הביטלס מליברפול דרך לונדון ועד ההווה. כולם הניחו שהביטלס יתראיינו לסרט והוא תוכנן לצאת לפני חג המולד 1970. בעוד שהסרט Let it Be לא הצליח, פס הקול היה הצלחה אדירה. מעריצים רצו לקנות את מה שהם האמינו שיהיה הטעימה האחרונה מהלהקה האהובה. שני סינגלים יצאו והגיעו לפסגת המצעד האמריקאי – שיר הנושא ו”הדרך הארוכה והמפותלת” בעיבוד של ספקטור שמקרטני כל כך שנא. קליין היה מרוצה.
אנשי אפל היו פחות מרוצים. כשקליין הגיע לאפל היא היתה בלתי רווחית, אבל עדיין מלאה באידאלים. דרק טיילור, שהיה אחראי על יחסי הציבור, סיפר עשרים שנים מאוחר יותר: “אפל היתה מקום מדהים להגיע אליו מהעולם שבחוץ. כל החדרים היו שונים זה מזה, ואף אחד מהם לא היה קונבנציונאלי, או כמו כל דבר אחר שמישהו הכיר לפני כן. כל זה נעשה בחוסר מודעות. זה לא שהתהלכנו במשרד והשווצנו, היינו פשוט נשמות חופשיות”. לא היה מקום לנשמות חופשיות כשקליין הגיע ואיתו הפיטורים, הקיצוצים בהוצאות ורואי החשבון של ABKCO (החברה של קליין) שבוחנים את כל החברים של הלהקה מליברפול שליוו אותם מההתחלה. “עבדנו עבור אנשים שהיו כל כך מפורסמים שלא היה לכך תקדים.”, סיפר טיילור, “זה היה כמו חצר מלך באגדה מוזרה. אבל זה עדיין לא היה צריך להיגמר ככה, לא?” הסיפורים על אפל החלו לצאת החוצה. ביולי 1970 התפרסמה כתבה בשם: “אפל מתפרקת בליבה”. בעיתון אחר נכתב כי “מאז פירוק החיפושיות, אמפריית אפל הדרדרה ללא יותר ממרכז לאיסוף תמלוגים ועיסוק בעניינים פרטיים”. קליין עדיין לא זנח את התקווה כי הביטלס יתאחדו. ביולי 1970 הוא יצר קשר עם רואי החשבון שלו כדי לברר על השלכות מס של פרוייקט ענק: סיבוב הופעות עולמי של הלהקה, עם סרט דקומנטרי שיתעד את הסיבוב. אם סיבוב הופעות כזה יצא לפועל, הוא יזכה ב-20 אחוז מההכנסות. ההיסטוריה מלמדת אותנו שסיבוב כזה לא התרחש, ובעוד חבריו יוציאו אלבומים חדשים שיתקבלו בהתלהבות, מקרטני יפנה לבית המשפט כמוצא אחרון. אבל על כך בפעם הבאה.