זמן ווידוי – קוראים לי אורי ויש לי בבית תקליטוני ויניל שמכילים בהם מוסיקה של הביטלס בהוצאה איראנית. עד הביקור שלנו אצל Eli Fichman הלוא הוא “אלי תקליטים” המקסים, לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה יותר מדי. כחובב תקליטי ויניל מושבע הביקור אצל אלי היה לא פחות ממעמד הר סיני. לראות את לוחות הברית ולחזור בלעדיהן (כי לא שוברים ויניל). מבין אינסוף הוצאות מיוחדות שראינו שם (לא רק של הביטלס, גיוונו גם עם חיפושיות הקצב מדי פעם), הדבר המרכזי שתפס את מירב תשומת הלב היה ספר שמרכז בו את כל ההוצאות של תקליטי הביטלס מכל העולם. הוא כלל בו גם את ההוצאות האיראניות ועורר בי את הדגדוג הזה לבדוק באופן כללי על הקשר בין הביטלס לבין איראן ולדעת קצת יותר על הפורמטים השונים בהן יצאה המוסיקה באיראן של שנות ה 60. נשמע מעניין. תודו.
היסטוריה על קצה המזלג: ב 1979 בעקבות המהפכה הדתית באיראן והקמת המדינה האסלאמית, נעשו מאמצים למגר כל סימן לתרבות המערבית שהביאה איתה “ההפיכה” הקודמת ב 1953. אותה הפיכה בשנות ה 50, שהובילו אז בריטניה וארה”ב שהמליכו מלך (השאה) מטעמן על מנת לשלוט בכמויות הנפט האדירות שקיימות במדינה. מכיוון שאנחנו כאן כדי לעשות חיבורים, אז בספר המקסים והמרתק שזה עתה סיימתי לקרוא “הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם”, הדמות המרכזית, אלן, ה”פורסט גאמפ” השבדי, עובר בתחנות חייו גם באיראן של המהפכה הראשונה, שם הוא נחשד בקומוניזם ועובר תלאות – אבל לא אהרוס למי שלא קרא עדיין – מומלץ מאוד.
בשנים הללו שאחרי המהפכה הראשונה, תרבות המערב מצליחה לחדור ולחלחל פנימה למדינה, גם מהסיבה הפשוטה שלממסד יש בכך איזשהו עניין. הביטלס הופכים לסמל המערב ולמרד בני הנוער במסורת ואותם בני נוער נסחפים אחרי ה beatelha כפי שהם כונו באיראן. מהר מאוד מתגבשות גם להקות חיקוי לביטלס שמערבבות אנגלית ופרסית יחדיו.
בני נוער איראנים בשנות ה 60
התופעה הזו של ההצלחה באיראן סקרנה את פול מקרטני.
ב 26 במרץ 1968 פול וג’יין אשר מחליטים לעזוב את מחנה המהרישי (הוא הביטל השני לעזוב אחרי רינגו ומורין שעזבו ב 1 במרץ). בדרך הביתה הם מחליטים לעצור לביקור חטוף של יומיים בטהראן.
כוכב הפופ האיראני ויגן דרדריאן מזמין אותם לביתו לשיחה צפופה על נרגילה ואולי אפילו לג’אם סשן קטן כפי שניתן לראות בתמונות. דבר הביקור מתפרסם גם בשער המגזין “פרודזי” האיראני.
מקרטני עם ויגן דרדריאן מימינו
בשער המגזין “פרודזי” האיראני
אז איך צרכו בני הנוער את המוסיקה של הביטלס ?
לרוב בתקליטונים בהוצאות מוזרות ולא רשמיות שעל חלקן הייתי שולח את ביבי למחות באו”ם. ההוצאות הללו הופכות נדירות לאחר ההפיכה הדתית בסוף שנות ה 70 מכיוון שכחלק מהמאמצים למגר את המערב מאיראן, מושמדים לא מעט מהם. אלו ששורדים הופכים יקרים מפז.
ההוצאות הללו מתחלקות לכמה קטגוריות ולייבלים מקומיים:
הלייבל Top 4 שהיה פעיל בשנות ה 60 ועיקר התקליטונים שהוציא הכילו מוסיקה מערבית. כל תקליטון הכיל בו לעיתים עם 3-4 שירים של אמנים שונים מהתקופה כמו למשל הביטלס והקינקס (כשעל העטיפה מופיעים הקינקס). לעיתים התקליטון היה מוקדש כל כולו לאמן או להקה אחת ותמונתם היא שהתנוססה על העטיפה. לעיתים יצאו תקליטונים כפולים כמו למשל זה שיצא והכיל 8 משירי האלבום הלבן.
לייבל נפוץ אחר היה “רויאל” הוותיק שהתקיים מאז שנות ה 40. הוא התמחה במוסיקה מקומית וערבית ומדי פעם שיחרר לאוויר העולם תקליטונים עם אוסף שירים מערביים.
באותה צורה עבד לייבל נוסף שנקרא מרקורי (בכיתוב כזה Mercuri) וגם הוא הוציא אוספים בלתי הגיוניים של שירים מערביים.
למרקורי היה גם תת לייבל בשם Orfeh שהתמחה יותר במוסיקה מערבית ונהג להוציא אוספים שונים ממוספרים לעיתים מיקסים של שירים עם תמונה גנרית של עלמת חן על העטיפה הקדמית, ולפעמים מיקס שירים של אמן אחד ותמונתו הוא על גבי העטיפה.
בלינק הזה תוכלו לעבור על רשימת התקליטונים שהכילו מוסיקה של הביטלס בלייבלים השונים באיראן גם כאלו שלא הזכרתי http://www.45cat.com/artist/the-beatles/ir
אני לא יודע עד כמה אלבומים מלאים של הביטלס יצאו באיראן, (מה שנקרא אריכי נגן), אבל במחקר הקטן שלי נחשפתי רק להוצאה מקרטעת אחת של האלבום אבי רואד שהוציא לייבל בשם Kama והאלבום קיבל את המספר הקטלוגי KLP-100. שמו של האלבום רשום עם טעות על גבי העטיפה כ Abby Road אבל רשום נכון על גבי הלייבל שמודבק על גבי התקליט. השיר Her Majesty נעדר.
