עבר כמעט שבוע מאז עזבנו את בריאן אפשטיין עם הבטחה מבראון מגס מקפיטול, להעביר לממונים עליו את החומר על הביטלס. אז למרות שהבטחתי לספר היום על איך קפיטול השתכנעה להחתים את הביטלס, כדאי אולי לשאול קודם לכן למה בעצם התעלמה מהם החברה? מה גרם לדייב דקסטר שהיה ראש החטיבה הבינלאומית של קפיטול ב-1963 לסרב לזכות הראשונים של החברה להוציא את הסינגלים של הביטלס בארה”ב.
ג’ונתן גולד בוחן זאת בספרו הנהדר והמומלץ Can’t Buy Me Love – The Beatles, Britain and America
ראשית היתה קיימת אמונה מושרשת שההצלחה יכולה לזרום רק בכיוון אחד – מארצות הברית לשאר העולם. מוסיקה בריטית נמכרה מעט מאוד בארה”ב ונכנסה לאותה קטגוריה כמוסיקה מיפן או מברית המועצות. האמונה הזו לא זכתה לערעור מצד חברות התקליטים האנגליות, שהיו שרויות בקונספציה הזו גם כן.
הסיבה השנייה היתה נעוצה בחוסר החיבה הגדול שהיה לקפיטול כלפי רוק. קפיטול נוסדה ב-1942 ולאחר מלחמת העולם השנייה מיצבה עצמה כאחת מארבע חברות התקליטים הגדולות בארה”ב (יחד עם RCA, קולומביה ודקה.)
כש-EMI קנתה את החברה ב-1955, ההצלחות הגדולות שלה היו פרנק סינטרה ונט קינג קול, פסי קול של סרטים, הקלטות של פסי קול למיוזיקלס בברודווי, מוסיקה קלאסית (שבאותה תקופה היוותה 20% מהשוק) ומוסיקת קאנטרי. בילבורד החל את מצעדי המכירות שלו ב-1956, כשהרוק כבר החל להיכנס, אבל שימו לב לאלבומים הנמכרים ביותר בעשר השנים מאז התחילו את המצעדים: 1956: Harry Belafonte — “Calypso” 1957 – 1958: “My Fair Lady (Original Broadway Cast)” 1959: Henry Mancini — “Music from Peter Gunn” 1960: “The Sound of Music (Original Broadway Cast)” 1961: “Camelot (Original Broadway Cast)” 1962 – 1963: “West Side Story (Soundtrack)” 1964: “Hello, Dolly! (Original Broadway Cast)” 1965: “Mary Poppins (Original Soundtrack)”
מדובר בנתונים מדהימים לחובב מיוזיקלס שכמוני. 6 אלבומים, שניים מהם הם הנמכרים ביותר שנתיים רצוף, הם פסי קול של מיוזיקלס. רובם של הצוות המקורי שהופיע בברודווי. יש פה גם בחירות מוצדקות בעיני שכן “סיפור הפרברים” הוא המיוזיקל עם המוסיקה היפה ביותר שאי פעם נכתבה לטעמי (לאונרד ברנשטיין המופלא), “גברתי הנאווה”, עם כל הצרימות שמתעוררות בצפייה בו היום עקב המיזוגניות הקשה של הנרי היגינס, הוא עדיין מיוזיקל גדול עם מוסיקה יוצאת מן הכלל (פרדריק לואו, שכתב את המוסיקה, אחראי יחד עם אלן ג’יי לרנר, שכתב את המילים, גם ל”קמלוט” שאף הוא מופיע ברשימה). “מרי פופינס” הוא אחד מהמיוזיקלס הגדולים ביותר שנכתבו לקולנוע. בקיצור, היה שמח לפני שהגיע הרוק. לא פלא שהוא גרם לרתיעה לכל מי שהמוסיקה הזו דיברה אליו. בהמשך התחיל השינוי, אם כי יש לציין שבאף שנה הביטלס לא הגיעו למקום הראשון במצעד האלבום הנמכר ביותר של אותה שנה. אלה מי שהגיעו למקומות הראשונים עד סוף העשור: 1966: Herb Alpert & The Tijuana Brass — “Whipped Cream & Other Delights” 1967: The Monkees — “More of The Monkees” 1968: The Jimmy Hendrix Experience — “Are You Experienced” 1969: Iron Butterfly — “In-A-Gadda-Da-Vida” 1970: Simon and Garfunkel — “Bridge over Troubled Water”
נחזור להגעת הרוק. הוא אולי לא השתלט על מכירות האלבומים, אבל סגנון המוסיקה החצוף הזה שבר את שוק הסינגלים. עשור שהתחיל עם שליטה של נט קינג קול, פרי קומו ורוזמרי קלוני, שינה פתאום פניו ונכבש על ידי אלביס פרסלי, הקריקטס והאחים אברלי. הנה ציטוט ממזכר ששלח דייב דקסטר המזועזע לבוסים החדשים שלו ב-EMI בשנת 1956:
“אנחנו בעיצומה של מהפכה מייאשת ביותר בתחום מוסיקת הפופ. חלק גדול מהסינגלים נקנה לא על ידי סטודנטים אלא פשוט על ידי ילדים, ילדים צעירים בגילאי 11, 12 ו-13. הם קונים אותם אך ורק בשביל הקצב ו-, כפי שאתם יכולים להיווכח מההוצאות האחרונות של אלביס פרסלי וגיא מיטצ’ל, המילים הן ילדותיות וחוזרות על עצמן בצורה מטרידה.”
בהתחשב בכך של-RCA היה את אלביס פרסלי, לדקה היו את ביל היילי ואת באדי הולי ושקולומביה מיתגה עצמה כחברה לקהל בוגר יותר, המפסידים הגדולים ממהפכת הרוק היו קפיטול. הם החתימו את ג’ין וינסנט, אבל ההצלחה לא היתה גדולה כפי שציפו ולבסוף, בלית ברירה, החליטו להמשיך עם הרכבי פולק וג’ז מתוך תקווה שמשהו ישתנה בטעם הקהל. באופן מפתיע ההחלטה הזו השתלמה כשב-1958 The Kingston Trio הקליטו את השיר “Tom Dooley” שזכה לכמות השמעות יוצאת דופן ברדיו, הגיע למקום הראשון במצעד, והפך את תנועת הפולק מתנועה שולית במוסיקה של שנות ה-50 לזרם מרכזי מאוד. בחמש השנים הבאות הוציא ההרכב 12 סינגלים ואלבומים שהגיעו לעשרת המקומות הראשונים במצעד, ומכרו יותר מכל אמן רוק אחר. מלבד אלביס פרסלי כמובן.
הסיבה השלישית לחוסר ההתלהבות של קפיטול היתה ששנה קודם לכן, ב-1962, החתימה החברה את להקת הביץ’ בויז. הסינגל הראשון שלהם “Surfin’ Safari” זכה בקבלת פנים לא רעה בשביל סינגל בכורה. הסינגל השני שלהם, “Surfin’ U.S.A” כבר נכנס למצעד לעשרת המקומות הראשונים והתחיל את ז’אנר הסרף פופ כשכמות אדירה של להקות סרף התחילו לצוץ בכל מקום.
מה שקסם לקפיטול בביץ’ בויז היה שהם שילבו כמה גישות של מוסיקה – דו-וופ שכל כך אהבו בקפיטול עם ליווי של רוק שהיה עדיין פופולרי. זה אפשר לחברה לפנות לקהל צעיר שעד עכשיו חמק מהם מבלי באמת להתעסק ברוק שלא אהבו. התדמית הנקייה של ההרכב והעובדה ששלושה מהם היו אחים תרמה גם היא. בנוסף, נראה שהמדינה כולה נסחפת אחרי תרבות הגלישה כשגם הוליווד החלה להוציא סרטי נוער שמהותם היתה בנות בביקיני ובנים גולשים. בשנת 1963 הביץ’ בויז היו עבור תרבות הגלישה בקליפורניה מה שהביטלס היו עבור תרבות הביט במרסי סייד. זה שכנע את ראשי קפיטול (שישבו בלוס אנג’לס) שהם כבר גילו את הדבר הבא שיכבוש את בני הנוער ממש בחצר האחורית שלהם (הביץ’ בויז היו גם הם מלוס אנג’לס) ושאין שום סיבה ממשית להחתים איזו להקה בריטית.
ומכיוון שיש עוד מה לספר, והפוסט הזה כבר מתארך, את סוף הסיפור אספר בשבוע הבא
The Kingston Trio
בנין קפיטול
הביץ’ בויז
הביטלס. הם אומנם לא מופיעים בפוסט, אבל זה בכל זאת הבלוג שלהם, אז תנו כבוד.