הצעד הבא של אפשטיין היה להכניס את הביטלס לרדיו. ב 10 בינואר 1962, הוא ביקר אצל ה BBC במנצ’סטר והציע אודישן. חודש מאוחר יותר הלהקה הופיעה בפני המפיק פיטר פילבים. הם ניגנו את ארבעה שירים מתוך האודישן שניגנו עבור חברת ‘דקה’ כמה שבועות לפני כן: Like Dreamers Do, Till There Was You, Memphis Tennessee ואת Hello Little Girl. פילבים לא התרשם ממקרטני, אבל הוא חיבב את לנון והוא התרשם מהמוסיקליות של הלהקה. “להקה יוצאת דופן” הוא כתב על מסמכי האודישן. “לא רוקית כמו רובם, יותר קאנטרי ווסטרן עם נטייה לנגן מוסיקה”. הביטלס חזרו למנצ’סטר ב 7 במרץ 1962 על מנת להקליט שלושה שירים – Dream Baby (How Much Must I Dream), Memphis Tennessee ו Please Mr. Postman עבור התכנית Teenager’s Turn – Here We Go. הנה הביטלס עם פיט בסט בהופעה הראשונה ב BBC ששודרה ב 8 במרץ + ההופעה השנייה ששודרה ב 15 ביוני.
להכנס ל BBC היה הישג ענק עבור אפשטיין שעדיין לא הצליח להשיג חוזה הקלטות עבורם. ב 1962 כמעט שום מוסיקת פופ לא הושמעה ב BBC. רוב התכנית ה’קלילות’ שלהם כוונו למבוגרים. תכניות כמו Housewives’ Choice או Music while you work, שלטו אז בהאזנה הקלה עבור אמהות ואבות. ה BBC לא עשה מאמץ מיוחד על מנת לפנות אל בני נוער ולתשוקה שלהם לפופ. הכמות שאפשר היה לשדר היתה מוגבלת לכמה שעות ביום כש’זמן המחט’ הוקצב על ידי חברה בשם Phonographic Performance Ltd או בקיצור PPL. PPL יצגו את חברות התקליטים, להם היה הסכם עם איגוד המוסיקאים., שעם הזמן היתה לו את החותמת הסופית על ‘שעות המחט’ המותרות. אפילו כש’רדיו 1′ הושק ב 1967, הוקצו לו רק 7 שעות מחט ביום. על מנת שתהיה מספיק מוסיקה על מנת למלא שעות שידור ולכבד את ההסכם עם PPL, ה BBC הקליט להקות באולפנים שלו כדי שוכל להשמיע אותן ולא ‘לאכול’ מ’שעות המחט’. כך קרה שהמפיקים של תכניותה BBC כמו Teenager’s Turn, Parade of the Pops ו Pop To Be, היו להוטים לקבוע זמני אולפן לביטלס ולשכמותם. זה היה הסכם הדדי שסיפק לביטלס חשיפה ארצית חשובה ועוד הכנסות. הם קיבלו 37 פאונד עבור סשן הרדיו הראשון בלונדון ב 11 בנובמבר 1962 ובנשה לאחר מכן הם הרוויחו מעל ל 52 פאונד (ועוד 10 פאונד על נסיעות) עבור כל הופעה שכזו. הרווחים הכולללים עבור סשני הרדיו בBBC בשנת 1963 הסתכמו במעלה 1200 פאונד שהיום היו נעים סביב 17,500 פאונד או יותר מ 35 אלף דולר. הדפוס הכללי של הסשנים הללו היה עבור הביטלס לנגן שני להיטים עכשוויים ו’אולדי’ אחד. הם נצמדו באופן ייחודי לחומר שהגיע מאקטי רית’ם אנד בלוז אמריקאים, כאלה שמעריצי פופ בריטים עדיין החשיבו ‘נעלים’ עבור התוצרת המקומית, למרות הפופולאריות של השאדוז וקליף ריצ’ארד. ג’רי מארסדן מהפייסמייקרז נזכר שהוא הלך לחנותו של בריאן כדי לבקש ‘תקליטים מאמריקה לא בריטים, מכיוון שקליף היה במצעדים יחד עם אדם פית’…בחורים נהדרים, אבל לא ניגנו את אותו סוג של מוסיקה. רצינו חומר מאמריקה כמו פטס דומינוז, ג’רי לי לואיס וריי צ’ארלס’. כשעיתונות המוסיקה הבריטית התחילה לכתוב על הביטלס, הלהקה שובחה על היכולת לפרש מוסיקה אמריקאית פופולארית. קצת משנה לאחר ההופעה שלהם ב Teenager’s Turn, נורמן ג’ופלינג מה New Record Mirror הבליט את השוני בין הביטלס ושאר המוסיקה העכשווית כמו למשל אדם פית’ וקליף ריצ’ארד. “הביטלס שרים את הקטעים הבלוזים היטב”, הוא אמר, “כשאדם וקליף פשוט לא. זו ככל הנראה הסיבה שזה לא באמת ‘תפס’ כאן”. הביטלס המשיכו להופיע באופן קבוע בקאברן ובמועדון הקסבה לפני שחזרו להמבורג, הפעם למועדון הסטאר קלאב, ב13 באפריל 1962 עבור שבעה שבועות של שהייה. הסיבוב הראשון של הביטלס בהמבורג תחת ניהולו של בריאן היה מוצלח יותר מבחינת התשלומים במקום גדול יותר. דצמבר הקודם, רק שבועות לפני שהביטלס הסכימו ורבלית עם אפשטיין לנהל אותם, פיטר אקהורן, הבעלים של מועדון ה’טופ טן’, הגיע לליברפול עם טוני שרידן למשימת סקאוטינג. בעבר, אקהורן קבע הופעות לביטלס דרך ה’בסטים’, עכשיו היה עליו לגבש עסקה עם המנהל החדש שלהם. אקהורן הציע 450 מארק גרמני עבור כל אדם, בעבור כל שבוע, אבל אפשטיין ביקש יותר: 2000 מארק באופן כולל לכל שבוע, מה שהיה יותר מדי עבור אקהורן. לרגע זה נראה כאילו שאפשטיין נתן להזדמנות טובה לחמוק, אבל אז, שלושה שבועות מאוחר יותר, הוא קיבל ביקור מהורסט פאצ’ר, שהביטלס זכרו כסדרן בקייזרקלר ובטופ טן שעכשיו ניהל את מועדון הסטאר קלאב שיכל לאכלס 2000 איש ורצה את הביטלס כמופע הפותח. פאצ’ר שמח לשלם את ה 2000 מארק שדרש בראיין וחתם על החוזה איתו ב 22 בינואר 1962. בריאן רק ‘רכש’ את הנערים האהובים שלו ועכשיו הוא היה צריך לתת להם ללכת. הוא רק עכשיו הצליח למסד איתם סוג של יחסים והוא נאלץ לשלוח אותם להמבורג, מה שנראה כמו מהלך מוזר. הוא רצה לחולל בהם מהפך, אבל שינוי כזה כנראה לא יקרה ב’מחוז האורות האדומים’. זו היתה החלטה עסקית גרידא למרות השליטה המועטה שהיתה לו עליהם בזמן שהיו שם. שלושה מהביטלס טסו להמבורג ממנצ’סטר ב 11 באפריל והריסון שהרגיש חולה, טס יום לאחר מכן. הם הגיעו לחדשות רעות מאסטריד המיוסרת שהודיעה להם שסטיוארט סאטקליף מת יום קודם לכן משטף דם מוחי. הביטלס היו נסערים באופן טבעי מהחדשות על כך שאיבדו את חברם. סטטקליף לא היה בסיסט גדול אבל הוא היה אמן מחונן עם קריירה מבטיחה לפניו. אפילו בריאן אפשטיין שלא פגש את סטטקליף מעולם, היה בהלם. החדשות הפכו את הערב הראשון בסטאר קלאב לאמוציונאלי . הם היו על סף ‘לעשות את זה בגדול’, אבל לא יכלו לחלוק את ההצלחה עם החבר היחיד שהיה איתם מלכתחילה. ביום ההופעה הראשון, מילי סטטקליף, הגיעה להמבורג על מנת לזהות את בנה המת ולעשות את הסידורים על מנת להטיס את גופתו הביתה. במעבר חד, הסיבוב הזה של הביטלס להמבורג הביא 14 אלף מארק גרמני מה שהיה שיפור ענק לעומת 11,760 פאונד שקיבלו עבור 15 שבועות ה 1960. מה גם שעכשיו הם היו המופע הפותח במועדון מרשים ולא סתם חלק ממופע משולב של להקות ביט במועדון מיוזע. זו היתה עליית מדרגה גדולה על סולם השואוביז.
אפריל 1962 – הסטאר קלאב בהמבורג
שבוע לאחר שחזרו מהמבורג הביטלס הופיעו בפעם השנייה ב Teenager’s Turn. שלושת השירים, Ask Me Why, Besame Mucho ו Picture of You הוקלטו כולם בתיאטרון ה’פלייהאוס’ במנצ’סטר ב 11 ביוני בפני קהל מוזמן ושודרו ארבעה ימים אחר כך.
11 ביוני בחזרות במנצ’סטר
עשרה ימים לאחר מכן הם הופיעו בניו ברייטון (רק מעבר לנהר מליברפול) עם ברוס צ’אנל שהיה לו להיט עם אחד השירים האהובים על לנון בזמנו – Hey Baby. ההופעה קודמה על ידי NEMS והתקיימה בטאוור בולרום ויכל להכיל בו 3500 אנשים. ב 1921 הוא הוכתר כבמה הגדולה ביותר להופעות והוא עדיין אחד המקומות הגדולים להופעה בבריטניה – גדול יותר מאשר כל מקום בו הורגלו להקות הביט להופיע. קידום הופעות היתה משימה חשובה ומחייבת עבור בריאן, שהשכיר ושילם עבור המקום, קבע את ההופעות, הבטיח תשלומים, קידם את האירוע, מכר כרטיסים ועוד. היה לו כבר צוות קטן לטפל בכך אבל עדיין זו היתה השקעה כספית רבה בהנתן שללהקות שהיו במרכז ההופעה לא היה עדיין חוזה הקלטות מסודר. בזמן שהיה אלמנו מסוכן והוצאות רבות שמעורבות בקידום ההופעות הללו, היה בהם גם את הצד המתגמל. חוץ מ 25 האחוז שלקח מהביטלס, אפשטיין קיבל גם את שאר הרווחים הכוללים ובכך שהביא את הלהקות לבדו לא היה צריך לחלוק עם שום מידל מן, מה שכמובן הגדיל את הרווחים. בקיץ 1962, NEMS של אפשטיין הפכה במהירות למקדמת ההופעות העסוקה ביותר ב’מרסיסייד’. אפשטיין החל לקבוע הופעות לאקטים כמו ברוס צ’אנל, ליטל ריצ’ארד וגו’ בראון, ובחר מופעי חימום מה’אליטה’ של להקות הביט של ליברפול. קידום המופעים שלו איפשר לביטלס לצאת ממועדונים אפלים אל אולמי אירועים מפוארים. כששילב את הלהקה במופעי ה’בלוקבאסטר’ שלו במקומות הכי גדולים ומרשימים, הוא למעשה קידם אותם ללא בושה – לעיתים קרובות על חשבון אקטים מובילים. פרסומת ב’מרסי ביט’ הכתירה אותם כ’להקה מס’ 1 של הצפון’. הצהרות כאלו השתלמו כשהביטלס החלו לפרוץ במדינה. ב 26 באוקטובר במהדורה של ה NME, אלן סמית’ שייך את הביטלס לליטל ריצ’ארד, ברוס צ’אנל, ג’ין וינסנט וג’ו בראון. עבור הקורא, כל להקה שהופיעה עם כוכבים בסדר גודל הזה, חייבת להיות טובה.
ה 21 ביוני 1962 – יחד עם צ’אנל – שלישי מימין
קידום הופעות ייצר עוד הכנסה ל NEMS ונתן לבריאן שליטה על היכן, מתי ועם מי הביטלס הופיעו. הוא שם עצמו אחראי על הכל מעיצוב פוסטרים לזמני ההופעות. רמת הפרטים אליה ירד אושרה על ידי העוזר שלו אליסטור טיילור שתיאר מאוחר יותר איך עבור כל המופעים של NEMS חולקו ‘דפי הופעה’ שכללו מידע על הכל מאיש הקשר המקום ועד לשקעי החשמל. “אפשטיין יצר צורה חדשה של ניהול”. זו לא טענה מופרכת. אפשטיין תכנן שרטוט של ניהול להקות שעדיין משתמשים בו היום. הידע שלו בניהול מחלקת תקליטים עמוסה וההבנה שלו בניהול תיאטרון חלחלו גם לניהול הביטלס. זו לא היתה הדרך היחידה לניהול להקות אבל היא בהחלט היתה הטובה ביותר. אפשטיין החל לפתח את הביטלס כמותג. כמה שיכל להציג אותם כמצולחים, כך שמם היה מוכר יותר והפופולאריות שלהם גדלה ויותר אנשים רצו לדעת כמה שיותר עליהם, לצפות בהם בהופעות ולרכוש את התקליטים שלהם. בסופו של דבר הוא גם ניצל את הביטלס עבור מרצ’נדייז שונים ומשונים.
לאחר שעשה את כל זאת: הביא אותם אל הרדיו, העביר אותם למקומות הופעה גדולים יותר, שיפר את רווחייהם ושינה את האימג’ שלהם, נשאר מכשול אחד במסלול שלהם. חוזה הקלטות.