היום אמשיך את סדרת הפוסטים “העסקים של הביטלס” שמדברת על הצד העסקי של הלהקה ומתבססת על הספר Beatles For Sale. לאחר החלק הראשון שעסק בשנים המוקדמות עד לנסיעה הראשונה להמבורג, היום נמשיך עם חלק 2:
ב 17 באוגוסט 1960, הביטלס ופמלייתם – אלן וולייאמס, רעייתו ולורד וודביין השותף העיסקי שלו הגיעו להמבורג. מחוז סיינט פאולי היה ועודנו ידוע לשמצה. הוא הציע עושר של חוויות שהביטלס יכלו רק לחלום עליהם. זו היתה התחלת ה’אודוסיאה’ הגרמנית שלהם במהלכה הם למדו כיצד לעשות ‘מאק שאו’ (לעשות הופעה), לצרוך סמים ולנגן רוקנרול חזק. זו היתה גם ההתחלה של תקופה שתדרוש עבודה קשה. במוקדם הביטלס גילו שהם הולכים להופיע במועדון חשפנות – האינדרה ושמצופה מהם לישון בחלק האחורי של בית קולנוע, הבמבי-פילמקונס-‘טיאתר ולנגן 4 וחצי שעות בכל ערב ( 6 בסופי השבוע) – הכל בעבור סכום עתק של 30 מארק גרמניים עבור כל יום. עד כמה שהביטלס עבדו קשה, החוזה שהם חתמו עם ברונו קושמידר, לא היה חריג בסטנדרטים של 1960. למשל טוני שרידן והלהקה שלו The Jets הרוויחו את אותו הסכום על מנת לנגן בין 5 ל 7 שעות בכל יום, שלישי עד ראשון באותו המועדון כחודש לפני כן. היו להם את ימי שני חופשיים וניתנה להם גישה לשהייה בשני חדרים. ערכת תופים סופקה להם והם נדרשו להתלבש באופן נקי. נאסר עליהם לאכול, לעשן או לקלל על הבמה והם נקנסו ב 5 מארק אם הם איחרו. הסעיפים האחרונים מעניינים במיוחד מכיוון שסביר שלביטלס היו את אותם התנאים. אם כן, האם הם יכלו להתהולל על הבמה כפי שמסופר באגדה שלהם? הביטלס אולי התנהגו כמו נהנתנים מסורים מחוץ לבמה, אבל זה לא הבטיח שהם התנהגו כך עליה. ישנן תמונות מעטות של הביטלס מעשנים על הבמה ועוד יותר מעטות שלהם שותים עליה. למרות שהם בהחלט צרכו פרלודין על מנת לעבור את שעות ההופעה הארוכות, הם לא היו חוזרים מהמבורג מחוזקים מוסיקלית כפי שחזרו אם הם היו תחת השפעת סמים לאורך כל הזמן שלהם על הבמה שם.
המבורג 1960
השהייה של הביטלס ב’אינדרה’ קוצרה בשבועיים כשגברת מבוגרת אחת שהתגוררה בקומה מעל למועדון התלוננה על עוצמת הקול של הלהקה לקושמידר ולמשטרה. המועדון אגב היה פתוח רק במשך 48 ערבים. לא הכל היה רע: הביטלס הועברו למועדון גדול ויוקרתי יותר – הקייזרקלר. מלכתחילה הם נכשלו בלהרשים את הקליינטים השיכורים והתובעניים ואז, עשרה ימים אל תוך השהייה שלהם, הגיעה זעקת ה’מאק שאו’ של ברונו קושמידר. אחרי הכל, עבור כך הם היו שם. השינוי היה ראוי לציון ומיידי. בין לילה, כך היה נראה, הביטלס פיתחו אקט בימתי אנרגטי צעקני ורועש שלבסוף החריב את הבמה המתפוררת. התעלולים הבימתיים שלהם ואנרגיית הרוקנרול במהרה משכו עוקבים רבים. הם היו כה מוצלחים עד שלמעשה החוזה שלהם הורחב מה 16 באוקטובר ל 31 בדצמבר עם דיבורים על עוד הרחבה אל תוך השנה החדשה. בסוף אוקטובר, מועדון אחר, הטופ טן נפתח בריפרבאהאן 136 על חורבותיו של מועדון סקס. הבעלים, פיטר אקהורן, שם עצמו בתחרות מול הקייזרקלר הקטן יותר של קושמידר, לא רק בכך שפיתה את לקוחותיו, אלא גם בכך ש’גנב’ את הסדרן הראשי שלו הורסט פאסצ’ר. האטרקציה העיקרית של מועדון הטופ טן החדש היתה מועסק לשעבר של קושמידר, טוני שרידן, שעשה לעצמו שם בסצנת המועדונים המקומית. הוא היה הגיטריסט לשעבר אצל וינס טיילור, קיבל קרדיט על ליין הגיטרה בקלאסיקת הרוקנרול Brand New Cadillac, הופיע בקטע של ג’ק גוד בשם Oh Boy והופיע בבריטניה עם ג’ין וינסנט ואדי קוקרן. הביטלס העריצו את שרידן והחלו לבלות איתו במהלך ההפסקות. “אני זוכר שהביטלס החלו להיות ממש פופלארים בטופ טן”, הוא נזכר, “הם התגנבו לפעמים והצטרפו אליי על הבמה”. ההופעות עם טוני שרידן בטופ טן היו בניגוד לחוזה שלהם עם קושמידר שהצהיר שהם לא יוכלו לנגן בשום מקום ברדיוס של 25 מייל מהקייזרקלר. קושמידר גילה לבסוף והחל לאיים בכל מיני סוגים של עונשים עד שנתן להם התראה של חודש – לא שהם החזיקו מעמד אפילו את זה. ב 21 בנובמבר, הריסון גורש על היותו קטין. “המשטרה הדליקה את כל האורות במועדון והלהקה נאלצה להפסיק לנגן” שרידן נזכר. “הם החלו להסתובב בין השולחנות ולבדוק תעודות זהות. ‘כל מי שמתחת לגיל 18 החוצה!’. לא לקח הרבה זמן עד שהם גילו שהריסון היה בן 17”. כמה חודשים אחר כך מקרטני ובסט נעצרו בחשד להצתה לאחר שהציתו קונדום בזמן שאספו את חפציהם מבית הקולנוע של קושמידר. הם גורשו ב 5 בדצמבר ולנון חזר אחריהם לאנגליה ב 10 בדצמבר, בזמן שסטטקליף נשאר בהמבורג עם חברתו הגרמנייה אסטריד קירשהר ומיקד את האנרגיה שלו בקריירת אמן. הריסון, מקרטני, בסט ולנון חזרו לליברפול במצב מבולבל. “אחרי המבורג לא היה טוב למדי“, מקרטני נזכר. “כולם נזקקו למנוחה. ציפיתי שכולם יתקשרו אליי כדי לדון בעתיד אבל היה שקט. אף אחד מאיתנו לא יצר קשר עם האחר. לא הייתי מתוסכל אלא יותר במצב של התלבטות וחשבתי האם זה הולך להמשיך או שזהו זה“. הארבעה התאחדו לבסוף על מנת לדון בעתיד. למרות שמבחינה גופנית הם היו מותשים, הם עדיין היו נחושים להמשיך להופיע אבל עכשיו כשסטטקליף נשאר בגרמניה, לא היה להם בססיסט. בסט הציע את צ’אס ניובי, נגן גיטרת הקצב בבלק ג’קס. ניובי הסכים ויחד עם גיטרת בס שלווה ומעיל עור, הפך לבסיסט הזמני של הביטלס. אחרי 106 ערבים בהמבורג, הביטלס סיימו את 1960 עם ארבעה הופעות בליברפול. הם ניגנו במועדון הקסבה ב 17 בדצמבר, בגרוסונור בולרום ב 24, בטאון הול בולרום בליטרלנד ב 27 ולבסוף חזרו לקסבה להופעת השנה החדשה. אם 1960 הסתיימה במפח נפש ואכזבה, 1961 רק תשתפר. הביטלס קיבלו הופעות באופן תדיר ועשו כסף טוב. הרווחים הכוללים שלהם ל 1960 הסתכמו ב 90 פאונד עבור הסיבוב בסקוטלנד עם ג’וני ג’נטל, 1500 פאונד בקירוב עבור 15 שבועות של עבודה בהמבורג וכ 7 פאונד עבור כל הופעה בהופעות קטנות מקומיות. הכל הסתכם ב 1800 פאונד שאפשר לתרגם לכ 28 אלף פאונד בימינו. כל אחד מהם הרוויח קצת יותר ממשכורת של פועל באותם זמנים. העמלה בת עשרת האחוזים של אלן ווילייאמס הניבה לו 180 פאונד. בתעריף הזה, לא הוא ולא ה’סילבר ביטלס’ נראו כמו מי שיהפכו למיליונרים בין לילה אבל זו היתה התחלה טובה ובהחלט עדיפה על 40 שעות שבועיות במפעל. ההצלחה של הביטלס היתה נעוצה בשעות הארוכות שהם בילו על הבמה בהמבורג והשעות בהן הם המשיכו להופיע בליברפול – הכל הכין אותם להצלחה הגדולה של 1963. כש 1961 החלה, ווילייאמס המשיך לעבוד קשה עבורם, כשהוא קבע 2-3 הופעות ביום. לא לקח הרבה זמן עד שהביטלס הפכו ללהקה הטובה והעסוקה ביותר ב’מרזיסייד’ – אינדיקציה מוקדמת הגיעה בדמות מכתב שפורסם ב 17 באוגוסט ב’מרזיביט מגזין’ שהצהיר: “ראיתי את הביטלס בקאברן ב 21 ביולי בזמן הופעת הצהריים ואני חושב שג’ורג’ הוא ה’קול קאט’ הכי מקסים ומשוגע שאי פעם ראיתי“. בזמן שהביטלס הפכו במהירות לסלבס מקומיים (לפחות בקרב מעריצי הביט הליברפולים), הפיתויים בהמבורג לסקס, סמים ורוקנרול הלכו וגדלו. תכניות לחזור לביקור שם הלכו וקרמו עור וגידים. בזמן שהביטלס היו עסוקים בליברפול, סטיוארט סטטקליף עבד. בעזרתו של פיטר אקהורן הוא פינה את הדרך לקראת חזרתם של הביטלס להמבורג. מקרטני ובסט לא יכלו לחזור ללא הרשאה חתומה ממשטרת ההגירה הגרמנית, אבל העקשנות של סטטקליף השתלמה. בינואר הוא כתב לבסט: “הסרת איסור הגירוש תקפה רק לשנה אחת ואז תוכלו לחדש אותה. הם טרחו להבהיר לי שאם יש לך צרות עם המשטרה, לא משנה כמה קטנות הם, הן לנצח…”. ב 24 במרץ, עם ‘ביטול הגירוש’ עבור בסט ומקרטני (שעבר לנגן בגיטרת הבס) יחד עם הריסון שחגג 18 ולנון, הביטלס חזרו להמבורג כדי לנגן בטופ טן במשך 98 לילות. החוזה של הלהקה עם אקהורן היה תובעני כמו זה של קושמידר. החוזה אמר שהם יופיעו בין 7 בערב ל 2 לפנות בוקר במשך ימי השבוע, בין 7 בערב ל 3 לפנות בוקר בשבתות ובין 6 בערב ל 1 לפנות בוקר בימי ראשון. הם הורשו ל 15 דקות הפסקה בכל שעה וקיבלו תשלום משודרג של 40 מארקים עבור כל יום.
הביטלס הגיעו לטופ טן ומצאו שם את החבר הותיק טוני שרידן כשהוא עדיין מופיע. על פי פיט בסט “הוא היה מאוד פופלארי באיזור המבורג וערב אחד הגיע ברט קמפרט (מפיק תקליטים) כדי לצפות על מה המהומה“. הגישה של הריסון כלפי שרידן היתה יותר אמביוולנטית. “הוא היה זמר מעולה ונגן גיטרה“, הריסון נזכר, “אבל באותה נשימה הוא היה מדכא. הוא ברח מאנגליה בגלל צרות ותמיד הסתבך בקטטות“. באחת מהקטטות שרידן נפצע מבקבוק שבור. “כשהוא השתמש במפרט הגיטרה לאחר מכן” ,הריסון נזכר, “האצבע הפצועה שלו ממש בלטה החוצה“.
הביטלס עם שרידן ב 1961
כשהם סיימו את ההתחייבות שלהם עבור הטופ טן, הביטלס חזרו לליברפול כלהקה אחרת. הם גם חזרו עם חשש. בזמן ההופעות שם הלהקה נפרדה מאלן ווילייאמס מפני שהם סרבו לשלם לו עמלה למרות העזרה שלו בארגון ההופעות שם. הביטלס התעקשו שהם אלו שאירגנו את ההופעות אצל אקהורן בעצמם ולכן הם לא חייבים לווילייאמס שום דבר. הוא התקומם וב 20 באפריל הוא כתב להם מכתב בו הוא איים בכל האמצעים. ללא ידיעתו, פיט ומונה בסט החלו לקבוע הופעות עבור הלהקה וטענו שהטופ טן היה שלהם. הסיבה ללקיחת האחריות של מונה על הלהקה לא ברורה. כמו הרבה הורים היא אולי רצתה להגן על בנה ולקדם את הקריירה שלו במיוחד כשהיא שמעה את התלונות שלהם על סגנון הניהול של ווילייאמס. לא ברור האם מונה קיבלה את חלקה מרווחי הלהקה אבל אפשר להניח שהביטלס שילמו לה משהו. הדברים נראו בהחלט טוב עבור הלהקה ו 1961 הוכיחה שהיא טובה יותר מ 1960. בהנחה שעבור הופעות הערב המשיכו הביטלס לקבל 7 פאונד ועבור הופעות הצהריים 5 פאונד, הביטלס הרוויחו 571 פאונד בין ינואר למרץ. עבור הרפתקאת הטופ טן הם הרוויחו סך הכל 11,760 מארק ועוד 1200 מארק עבור דיל שנחתם עם ברט קמפרט (שעוד נדון בו). בסך הכל 12,960 מארק שהם כ 1150 פאונד עבור שלושה חודשי עבודה. הדברים השתפרו עוד יותר כשהם חזרו לליברפול. עם הופעות הערב שהניבו עכשיו 10 פאונד עבור כל הופעה, הם הרוויחו 1400 פאונד בששת החודשים הנותרים של השנה. בסך הכל 1961 של הביטלס הניבה בקירוב 3128 פאונד. 782 פאונד עבור כל אדם. קצת מעל המשכורת הממוצעת של התקופה. הם היו מרוויחים פחות אם הם היו מוותרים על הרפתקאת הרוקנרול. דודה מימי של לנון אמרה לו “זה נחמד עבור תחביב, אבל לעולם לא תתפרנס מכך“. זה כבר לא היה נכון. הביטלס לא היו להקת הרוקנרול היחידה בליברפול שהצליחה. רורי סטורם וההוריקנים יחד עם רינגו סטאר, התפרנסו גם הם יפה מהרוקנרול. ג’וני גיטאר ביירן נזכר: “היתה מכונית לכל אחד מאיתנו ב 1960! לביטלס היה ואן חבוט וישן“.
כתמה מתוך ה’מרזי ביט’ מ 1961
ב 9 בנובמבר 1961, בריאן אפשטיין הגיע למועדון הקאברן לצפות בביטלס. כמו לארי פארנס, לאפשטיין היה נסיון בעסקי הקמעונאות. בגיל 16, הוא עבד בעסק המשפחתי NEMS – North End Music Store, בוואלטון רואד בליברפול, לשם הוא חזר מאוחר יותר כמנהל. בשנות החמישים, אפשטיין התעייף מלמכור רהיטים ונרשם לאקדמיה המלכותית למשחק בלונדון אבל הוא נשר לאחר הסמסטר השלישי וחזר לליברפול. הזמן הקצר של אפשטיין ב RADA הרויאל אקדמי אוף דרמטיק ארט, גיבש את גישתו לניהול. שם הוא למד את החשיבות של זוהר ופנטסיה והשחיז את חוש הסטייל שלו אותו הוא הנחיל לכל דבר – מחנויות התקליטים ועד הביטלס. כשאביו פתח חנות חדשה ברחוב גרייט שארלוט, אפשטיין הפך לאחראי על קומת הקרקע היכן שמכר תקליטים. הגישה הדקדקנית שלו הפכה את מחלקת התקליטים להצלחה מסחררת ובנוסף הפך בריאן לאחראי על סניף נוסף בווייאטצ’אפל. כשהוא ראה את הביטלס מופיעים בקאברן, הוא עשה מיד תכניות כיצד הוא ינהל אותם. אחד הדברים הראשונים שעשה היה לשאול את אלן ווילייאמס עליהם. באופן לא מפתיע, וולייאמס הזהיר אותו לא לגעת בהם. למרות זאת, בריאן הזמין את הביטלס למשרדי NEMS ב 3 בדצמבר 1961 לאחר יותר מ 3 שבועות לאחר שצפה בהם בקאברן.
נובמבר 1961 בקאברן
לנון, הריסון ובסט הגיעו בזמן. מקרטני שהיה ידוע כמאחר, בושש להגיע לכעסו של בריאן. פגישה נוספת נערכה שלושה ימים לאחר מכן במאפיה מקומית. אפשטיין לקח ברצינות תהומית את תפקיד הניהול והתייעץ עם עורך דינו א. רקס מאקין לגבי ההשלכות החוקיות והפיננסיות. לביטלס הוא נתן את הרושם שהוא רוצה לנהל אותם מכיוון שהוא מחבב אותם, אבל הדאגה העיקרית שלו מלכתחילה היתה כסף. הוא היה קודם כל איש עסקים. למרות שמאסקין לא התרשם מה’שטות’ החדשה של אפשטיין, בריאן עצמו היה משוכנע. לנהל להקת ביט שהוא לא ידע עליה כלום, היה הדבר הנכון לעשות.