היום אספר לכם סיפור אגדה על אלבום שהוקלט בחווה סקוטית ובטירה עתיקה ומכושפת.
האלבום ‘לונדון טאון‘ יצא ב 31 במרץ 1978. קודם לכן בילה מקרטני באולפני ‘אבי רואד’ ו’אייר’ בהידוק השירים. באותה התקופה הוא עבד בין היתר גם על דברים חדשים. למשל, לאחר בילוי ערב בדיסקוטק, הוא נדהם מהרעיון של מוסיקת הדיסקו. הוא גיבש את מה שלבסוף יהיה Goodnight Tonight והחל בלבנות את חטיבת הקצב שלו כשהוא נעזר במכונת תופים – משהו שהוא כבר עשה בהקלטות עבור ‘לונדון טאון’ על היאכטה. בשלב מאוחר יותר הוא החליט להעלות הילוך ולהקליט בעצמו את כל הכלים עבור הקטע, מה שיצר קטע קצבי של 7 דקות שהפך למעין פרויקט סולו אישי שלו ועוד סממן בדרך לעבודה עצמאית. התוצר הזה הלך לשכב על המדף למשך כמעט שנה.
הבעיה הבוערת ב 1978 לאחר הוצאת ‘לונדון טאון‘, הייתה חוסר במתופף וגיטריסט. מקרטני לא בזבז זמן והתחיל לתור אחר מחליפים למקולוך ואינגליש. הוא קיבל המלצות חמות מדני ליין לגבי מתופף שהוא עבד אתו בעבר – סטיב הולי. הולי הגיע לאודישן במרתפי משרדי MPL ולהפתעתו הגמורה הוא התקבל על המקום. “ניגנו יחד שעתיים-שלוש ופול פתאום אמר: ‘בסדר. זו להקה טובה. נשמע טוב. בואו נלך על זה”. מקרטני חיפש מתופף מעט כבד יותר בתיפופו ומצא את מבוקשו. המשימה הראשונה של הולי הייתה השתתפות קליפ עבור הסינגל החדש ‘עם מעט מזל’ שצולם במרץ 1978. הגיטריסט לורנס ג’ובר הגיע גם הוא דרך דני ליין. הוא הופיע איתו בעבר בתכנית טלוויזיה וליין התרשם עמוקות. ג’ובר שהיה עד אז נגן שכיר, שמח מאוד להצטרף להרכב קבוע והוא הצטרף לווינגז במאי 1978. משימתו הראשונה היתה השתתפות בקליפ עבור הסינגל החדש ‘נמאס לי’ . הצלחה בגזרת הגיטריסט והמתופף. מה לגבי שירים חדשים? כהרגלו מקרטני צבר מצבור נאה גם לאורך השנים ומי שקרא את הפוסטים הקודמים בטח הבחין בדפוס מסויים שחוזר על עצמו. גיוס נגנים חדשים, חזרות והקלטות במקומות אקזוטים, ולאחר מכן אוברדבים והשלמות באולפן מוסדר ומסודר. גם באלבום הזה הנוסחה לא תשבר.
הליין אפ החדש של ווינגז
בתחילת קיץ 1978, ההרכב המחודש הגיע לחווה בסקוטלנד. כחודש הם עבדו על מה שיהווה את יריית הפתיחה לאלבום Back to the Egg ששמו הזמני היה Wings In the Wild. פרויקט ביניים שההרכב עבד עליו בין היתר, היו דמואים לשירים עבור אלבום שבסופו של דבר לא התממש בשם .Rupert the Bear מקרטני רצה לנצל את כישורי כתיבת שירי הילדים שלו ולהגשים רעיון ישן ליצירת סרט ילדים ופסקול. בתחילת שנות ה 70 הוא רכש את הזכויות ל Rupert the Bear והרגיש שזו שעת כושר לא רעה על מנת לממש את החלום. בעבר הוא כבר ניסה להתחיל לעבוד על כך כשהשיר Little Lamb Dragonfly נשקל לרגע כמועמד לסרט שכזה שהוא חלם גם לקריין. הקלטות הדמו בסקוטלנד 1978, יצרו מעין אלבום גנוז של ווינגז שבטח ובטח נקבל רשמית בגרסת הארכיב קולקשן הממשמשת ובאה של ‘בחזרה לביצה’. בסופו של דבר התוצר היחיד עבור הפרויקט היה We All Stand Together שהשתחרר ב 1984. הנה האלבום הגנזו של ווינגז:
הסשנים עבור ‘חזרה לביצה’ התחילו עם קטע בשם To You שהוקלט בסקוטלנד בסשן אחד. מה שאני אוהב בו אלו מפלי הגיטרות של לורנס ג’ובר שמשתלבים באופן מופלא עם מפלי הקול של מקרטני. זה קטע עוצמתי, חזק, מסקרן ומתווה כיוון על מנת לפתוח איתו סשנים לאלבום חדש ומבטיח. מקרטני הודה שהסאונד שהדהד לו בראש היה של הלהקות הצעירות והחדשות כמו הג’אם, סקוויז והצעיר המבטיח אלביס קוסטלו. בין היתר הדהדו לו בראש גם דברים אחרים. סולו הגיטרה של ג’ובר הוקלט במהירות, תוך 20 דקות כשהוא עובר דרך ההרמונייזר שתפעל פול בחדר הבקרה. הנה גרסה מוקדמת לא ערוכה:
על Arrow Through Me הלהקה התחילה לעבוד בסקוטלנד גם כן. זה מאוד אופייני למקרטני לעבוד על קטעים מז’אנרים מוסיקלים שונים בעת ובעונה אחת. זה הרי קטע סול מובהק שמביא את הנסיון שלו לכתוב ולשיר כמו אמן סול או אחד מאוד ספציפי – סטיבי וונדר. השימוש בסינתיסייזר התכתב מאוד עם דברים שעשה וונדר עד אז באלבומיו, וגם עם חלק מהדברים שעשה מקרטני ב’לונדון טאון’. למעשה רק שני חברי להקה היו שותפים להקלטה – פול וסטיב הולי שניגן על התופים ועל הפלקסטון שהומצא באנגליה ב 1922 שהפיק צליל אפקט מתכתי מוזר. הולי: “הקטע הוקלט בוקר אחד רק על ידי ועל ידי פול. פסנתר, קולות מנחים ותופים. הוספתי טראק סנייר שני שהוקלט בחצי מהירות, שכשנוגן במהירות רגילה, נשמע מהדהד. הוספתי גם פלקסטון שאפשר לשמוע בהתחלת השיר ובאופן ספוראדי לאורכו”. הנה קטע בו אפשר לשמוע את האפקטים שמפיק הפלקסטרון:
בניגוד לאלבום ההוא, הפעם גם כלי נשיפה אמיתיים יתווספו אליו באולפני אבי רואד בסוף השנה. הנה גרסה מוקדמת ללא האפקטים שהתווספו בשלב מאוחר יותר.
ב 1976 ווינגז החלו לעבוד על קטע בשם Super Big Heatwave שהיה שיתוף פעולה כוללני והתבסס על ריף גיטרה וקלידים. כשההרכב החדש ב 1978 ניגש לקטע כג’אם סשן בסקוטלנד, לאט לאט בקע משם שיר. ג’ובר נזכר: “ג’מגמנו יחד ופתאום יצא מזה Old Siam Sir כשסטיב ניגן על הפסנתר, לינדה על התופים, פול על הגיטרה ודני על הבס”. משם ההרכב לקח את השיר למקום אחר לגמרי. מקרטני שלף את קול הליטל ריצ’ארד שלו, כל אחד התמקם בעמדתו הוא, הריף הלך והתעבה ואפשר היה להבין סוף סוף על אילו תופים כבדים דיבר פול כששמע באודישן את סטיב הולי. ג’ובר כתב בספר Guitar with Wings: “פול ואני הכפלנו את ריף הגיטרה וזה לא היה נדיר לראות אותו מתפעל את גיטרת האפיפון שלו כמו שהוא עשה בקטע הזה עם צליל נוהם אפל. אני ניגנתי בלס פול והוספתי צליל הרמוניה בהיר“. הנה הגרסה המוקדמת בה עדיין הקטע המאולתר נקרא Super Big Heatwav:
כל אלבום צריך בלדה טובה ו Winter Rose בהחלט סיפק את הסחורה. זה קטע מאזור 1976-1977 שמקרטני הכין לו דמו אבל לא ידע בדיוק מה לעשות איתו. הוא הביא אותו לסקוטלנד והלהקה הקליטה ביצוע עדין שמאוד מזכיר לי את ‘ווטרפולז’ ממקרטני 2. פול עצמו ניגן על הפסנתר וההרפסיקורד עם יתר הלהקה אבל משהו לא היה מספק בו. בצר לו הוא הושם בצד והמתין לגורלו. הנה גרסה אינסטרומנטלית לשיר הנפלא הזה.
הניו וייב והפאנק שהציפו את הממלכה בסוף שנות השבעים, עוררו גם הם את בלוטות היצירתיות של מקרטני. כך סיפר סטיב הולי: “פול התעורר בוקר אחד עם רעיון ומשם זה פשוט התפוצץ. זה היה קטע קטן עם שני תוים. ממש כמו סירנה של משטרה”. הוא דיבר על ‘ספין איט און’ שלטעמי עבור קטע ‘פאנק’ שנכתב בכוונה תחילה ככזה, מקרטני הצליח לשלב בו מלודיה וקטע הרמוני (שנשמע לרגע כמו משהו שלקוח ממשחק ילדים), שמנוגדים מצד אחד לריף הגיטרה הגס שמלווה את השיר, אבל הם גם רוכבים עליו יפה. גדולה שאין בלתה. קטע הסולו המילל של ג’ובר התווסף לאחר מכן והפך אותו לקטע פאנק שלא מבייש. אם כבר ‘פאנק’, הקטע הכי ‘קלאשי’ לטעמי באלבום הוא דווקא הקטע היחיד של דני ליין. הוא כתב שני שירים קטנים, האחד Little Woman והשני Again and Again and Again, ובעצתו של מקרטני הוא איחד אותם להיות שיר אחד. זה אולי ישמע פרברטי, אבל אני אוהב בקטע הזה הכל. שילובי הקולות, הלחן, הגיטרות והזרימה. מבחינתי זה שיתוף הפעולה הליין-מקרטני היפה ביותר.
חודש העבודה בסקוטלנד הסתיים והלהקה חזרה לחופשת הקיץ. בספטמבר הם התכנסו שוב והפעם במקום אקזוטי אחר – טירת לים שבקנט. זה היה לוקיישן מיוחד שהיה קרוב לנכס שהיה למקרטנים בסאסקס. הם השתמשו בציוד הקלטה נייד, מיקמו את התופים של סטיב הולי ליד האח הגדולה, והחלו לעבוד ולג’מג’ם. מקרטני הוביל ליין בס פאנקי, גרובי. סביבו התגודדו התופים, הגיטרות והקלידים של לינדה והכל נתפס על סליל ההקלטה. כשהאזין לו מקרטני, הוא ראה בו מעין פתיח לאלבום שיציג ויכיר את הסאונד וההרכב החדש לקהל. הרעיון הלך והתחדד כשסביב הקטע הקצר בן הדקה שנקצר מקטע ארוך הרבה יותר, התווספו אפקטים של תחנת רדיו וקטעים מוקלטים ממש מתוך הרדיו סטייל I am the Walrus . הקטע נבחר בסופו של דבר לפתוח את האלבום ואפקט הרדיו בו ירעים עד להתבייתות התדר על הקטע הראשון האמיתי באלבום Getting Closer .
קטע נוסף שהוקלט בטירה בקנט היה We’re Open Tonight . באופן מפתיע עד לרגע מסוים חשב מקרטני שדווקא הוא יכול להיות דרך נאותה לפתוח את האלבום העתידי ויותר מכך, להיות גם שיר הנושא. פתיחה כזו עבדה כבר ב’ונוס ומארס’ אז למה לא? זו הנקודה שבה גם עלה במוחו הרעיון להפוך את האלבום למשהו יותר קונספטואלי. מין סיפור על להקה שחוזרת לעצמה לאחר שהתפרקה לגורמים. חוזרת למקור, לחוויה הראשונית או בוקעת מהביצה ונולדת מחדש. לורנס ג’ובר אחז בגיטרת 12 המיתרים האקוסטית וניגן את צלילי הארפג’יו שמלווים את We’re Open Tonight. כשהחל לנגן הוא חש שהמיתרים לא מכוונים, למרות זאת הוא המשיך לנגן כשהוא ישוב על גרם מדרגות לולייניות, נהנה מההד הטבעי שנתפס גם בהקלטה. הטירה בקנט השפיעה על מקרטני לכתוב עוד בלדה, הפעם רומנטית ומהורהרת. אני תמיד מדמיין לעצמי, שהוא ניסה לכתוב את הצד של הנסיך – זה שסינדרלה ברחה לו והוא יושב לאחר הנשף עם עצמו, מאוהב קשות ואובד עצות. תמיד הרי דובר על הצד שלה בסיפור והנה מקרטני מביא גם את הצד שלו. לאט לאט לצד הפסנתר או הנסיך הבודד מגיעים חברים כדי לנחם: הבס, התופים, והחשמלית של ג’ובר. החיבור שעולל מקרטני בין הקטע הזה לבין קטע ישן אחר שהיה לו Million Miles מרטיט אותי בכל פעם. בטירה, קטע הפסנתר הזה שהיה לו מ 1973 נשלף. מקרטני התיישב במרפסת הטירה, מביט בנוף המרהיב ופצח בנגינה על מפוחית יד (אקורדיון קטן) ופשוט שר לאלוהים. זה בהחלט קטע חריג ויפה בקטלוג של מקרטני. שני הקטעים כאמור ‘לאחר הנשף’ ו’מליון מיילים’ חוברו להם יחדיו למקשה אחת באלבום ויצרו לטעמי אירוע מרגש. הרומנטיקה וההשראה של הטירה המשיכו לעשות כבשלהם. מקרטני שלף עוד קטע לא גמור מ 1976 בשם Love Awake והקליט אותו עם הלהקה, מה שהפך לקטע מלודי ורך. כשהם יגיעו לאולפני אבי רואד, השיר יקבל טיפול שלא מבייש את ‘יום בחיים‘, לפחות מבחינת כמות נגני כלי הנשיפה שהשתתפו בהקלטה. הקטע בן שלוש הדקות התווסף אל Winter Rose ששכב על המדף ויחד הם יצרו עונג של 5 דקות ואת המחרוזת השנייה באלבום וההרגשה שלי היא שמאז שלמד מקרטני באלבום ‘אבי רואד’ את מלאכת ההלחמה של קטעים קצרים שאין בניהם קשר מהותי, הוא היה נלהב לעשות בה שימוש.
מקרטני בטירה
בקטע ‘השידור’ שמתכתב עם פתיחת האלבום, שומעים היטב את הווייב של הטירה בה הקליטו. מקרטני ביקש מהבעלים, מר מרג’רי, להקריא את קטע דיבור על רקע נגינת הפסנתר שלו. אחר כך הוסיף מקרטני גם מלוטרון וחשמלית עם אפקט גיזמוטרון. מה הקריא מר מרג’רי? הוא נעמד במטבח והקריא קטעים מתוך ספרים שהיו בספרייה. נפלא לא?
חזרה ללונדון. באוקטובר למקרטני היה רעיון גרנדיוזי. הקמת סופר גרופ או ‘תזמורת’ של נגני רוק בולטים. בתחילת אוקטובר הוא כינס באולפני אבי רואד שורה של שמות להרכב חלומי על מנת להקליט עם ווינגז שני קטעים. מי היה שם? פיט טאונסנד, ג’ון בונהאם (לד זפלין), קני ג’ונס (‘המי’), ג’ון פול ג’ונס, רוני ליין וברוס תומס. אם שכחתי מישהו עימו הסליחה. השילוב הזה היה מתכון בדוק למשהו עוצמתי מאוד או לכאב ראש גדול. האמת היא שיש משניהם.
ה’רוקסטרה’ – פול עם פיט טאונסנד
‘נעימת רוקסטרה’ (איזה שם קול…) היא בעיקר ניסיון נחמד למשהו שלא צלח בעיניי. בעיקר מכיוון שהוא קטע גרנדיוזי, מנופח מדי, לא שייך, לא מתכתב עם רוח האלבום ותקוע כאבן שאין לה הופכין במרכזו. הקטע השני שיצר עם הסופר גרופ ‘כל כך שמח לראות אותך’, גם הוא לא מפאר היצירה, אבל לפחות יש בו את החזרה לקטע הקטן We’re Open Tonight כדי לסגור את הקונספט הלא ברור, מה שחיבר אותו לקו הכללי של האלבום וכאן היה אמור להסתיים האלבום לטעמי.
אחד הקטעים החזקים באלבום הוא Getting Closer והוא הוקלט במהלך הסשנים באבי רואד. למעשה זה שיר ישן מ 1972-73 שמקרטני עשה לו אז דמו פסנתר ‘ראף’ מאוד וכעת כשמצא לו שימוש הוא התווספו לו מילים והוא הוקלט. בגרסה הראשונה שרו פול ודני ליין את המילים כדואט. במרץ 1979 כשהגיע מקרטני לאולפנים על מנת לסגור את כל הקצוות, הוא שינה את דעתו וכתוצאה הוא החליט למחוק את קטעי הקול של דני ליין ולהקליט במקומם תפקידים משלו. בהאזנה למיקס המוקדם אני מודה שהוא צדק.
השיר האחרון שהוקלט עבור האלבום היה , Baby’s Request קטע ג’אזי, מיוזיק הולי שנכתב לאחר ביקור בצרפת, במהלכו קפץ מקרטני להופעה של ההרכב הווקאלי ‘האחים מיילס’. לאחר ההופעה הם נגשו אליו וביקשו שיכתוב להם שיר. הוא מצידו חזר למלון, כתב ואפילו הכין להם דמו, אבל כשהם הפכו לגרידים ובקשו כסף על ההקלטה, הוא נסוג והחליט להקליט אותו עם ווינגז. כשנסגרה רשימת השירים הוצא קטע אחר בשם Cage שנועד לסגור את האלבום והוקלט בסקוטלנד. במקומו שובץ הקטע היפה והלא כל כך קשור הזה. אני מודה שזה אתגר לא פשוט לבחור בין השניים. הראשון Cage קצת משעמם, אבל מתאים ברוחו לאלבום והשני Baby’s Request נשמע מהוקצע וטוב יותר אבל לא שייך.
בתחילת 1979, אולפני אבי רואד נתפסו לחודשים ארוכים על ידי קליף ריצ’ארד. מקרטני שרצה מאוד להמשיך לעבוד באולפן מס’ 2 עשה מה שכל אדם רגיל היה עושה. הוא הקים העתק מדוייק שלהם במרתפי משרדי MPL. באולפני ה’רפליקה’ המשיכה העבודה על האלבום וגם על הקטע שאיתו פתחנו – Goodnight Tonight שקיבל עכשיו עוד אוברדאבים של הלהקה. לאחר התלבטות, החליט מקרטני להוציא אותו כסינגל. הקהל מצידו קיבל עומס של חומר מווינגז. בסוף 1978 אלבום אוסף, במרץ סינגל ‘דיסקו’ וביוני אלבום ‘פאנק’. לסיכום, האלבום המשיך את הקו המפוזר של ‘לונדון טאון’, אבל אם שם הקווים לא נפגשו או שנפגשו במקרה, נדמה שכאן הלקחים הופקו, לפחות חלקית. אולי זו היתה נוכחותו של כריס תומס שאיתו שיתף מקרטני פעולה בהפקה. היכולת לערבב ז’אנרים אל תוך אלבום ולנסות על הדרך כמה טריקים חדשים, יכולה איכשהו לייצר עניין וזרימה. הקטעים ה’פאנקים’ הלא רבים שיש באלבום, הם החזקים ביותר לטעמי וחבל לי על הבחירה לא ללכת עם זה עד הסוף ובכל זאת זה אלבום שמשקף יפה לראשונה מה עובר על ביטל מוכשר כמוהו כשהסביבה המוסיקלית תופסת שינוי ופער דורי גדול מזה שהכיר. במבחן הקונספט לא היתה הצלחה יתרה למרות הנסיון לחלק את הצדדים בתקליט לפי אופי שונה של הכנת ביצה ה Sunny Side ו ה Over-Easy. עטיפת האלבום הנפלאה אגב, עוצבה על ידי ‘היפנוסיס’ קבוצת העיצוב הבריטית שאחראית ללא מעט עטיפות נפלאות בניהן גם ‘ונוס ומארס‘.
בכל זאת אני נהנה לחשוב עליו כעל ‘תחנת רדיו’ בה הלהקה מרפרפת בין הז’אנרים השונים ומציגה בין היתר את יכולתה להדביק את הקצב עם הדור הבא שנושף בעורפה. ככזה, יחד עם העובדה שזה יהיה האלבום האחרון של ווינגז, זה אלבום מעניין, מאתגר ומסכם היטב את קריירת אלבומי האולפן של ווינגז ואת שנות השבעים הבהחלט מוצלחות של מקרטני.