ב-8 בדצמבר 1980, הצלמת אנני לייבוביץ’ הגיעה לדירתם של ג’ון ויוקו כדי לצלם אותם למגזין הרולינג סטון לכבוד תקליטם המשותף החדש. לנון, אחרי 5 שנים בהם לא הוציא אלבום, החליט לחזור לפעילות באלבום משותף עם יוקו שנקרא Double Fantasy וכלל לסרוגין שיר שלו ושיר שלה. לנון רצה שיוקו תופיע על השער. לייבוביץ אמרה לו שאיש לא מעוניין לראות את יוקו לבד. לנון התעקש ולייבוביץ אמרה שאם הוא יצטלם איתה היא יכולה להבטיח שתפעיל את השפעתה כדי שהתמונה תופיע בשער.
התמונה שהופיעה על שער המגזין
לאחר הצילומים נתן לנון את מה שהפך לראיון האחרון שלו לשדרן רדיו מסאן פרנסיסקו בשם דייב שולין. אתם יכולים להקשיב לתוכנית מיוחדת שלו כאן –
ב-17:40 לנון ואונו עזבו את דירתם בבית דקוטה בניו יורק כדי לעבוד באולפן על מיקס של שיר שלה בשם Walking on thin ice. העבודה על אלבום המשך ל”פנטזיה כפולה” התחילה למעשה מיד עם תום העבודה על האלבום. החומרים שהוקלטו יצאו כמה שנים מאוחר יותר באלבום בשם Milk and honey, שגם אם הוא פחות טוב מקודמו, הוא עדיין אלבום נהדר. האלבום שמר על אותו מבנה של האלבום שקדם לו – שיר של לנון/שיר של אונו וחוזר חלילה. בזמן שצעדו למכונית, ניגשו אליהם כמה אנשים, בינהם גם בחור צעיר בן 25 בשם מארק דייוויד צ’פמן, כדי לקבל חתימות. זה היה ארוע שגרתי עבורם. צ’פמן הגיש ללנון את עותק האלבום החדש ולנון חתם עליו. לנון שאל אותו “האם זה כל מה שאתה רוצה?” צ’פמן חייך והנהן. פול גורש, צלם ומעריץ של לנון, צילם את המפגש.
לנון חותם לצ’פמן
צ’פמן חיכה ללנון משעות הבוקר, ואף ניגש אל שון בן החמש והאומנת שלו כאשר חזרו הביתה אחר הצהריים. לפי צ’פמן הוא אף נגע בידו של שון.
לנון ואונו בילו כמה שעות באולפן לפני שלנון החליט לחזור לביתו ב-22:50. לנון רצה לחזור כדי להספיק לומר לילה טוב לשון לפני שיצאו לאכול. השוער של בניין דקוטה, חוזה פרדומו, מספר שראה את צ’פמן עומד בצללים. כשלנון חלף על פניו לאחר שיוקו כבר נכנסה לבניין, נראה היה שהוא מזהה אותו מהמפגש שארע כמה שעות קודם לכן. שניות לאחר מכן ירה צ’פמן במרכז גבו של לנון 5 כדורים. עדי ראייה טענו שלפני הירי הוא קרא “מר לנון” ועבר לעמידת קרב, אבל עובדה זו לא אומתה.
הכדור הראשון פספס ופגע בחלון הבניין. הארבעה האחרים פגעו – שניים בצד שמאל של גבו ושניים בכתף שמאל. לנון, מדמם מהפה ומפצעי הירי, נאבק כדי לעלות לאזור הקבלה תוך שהוא ממלמל “ירו בי, ירו בי” ונפל לריצפה על פניו. חוזה פרדומו, השוער, חטף את האקדח מידיו של צ’פמן ובעט בו למרחק. צ’פמן, בקור רוח, הסיר את כובעו ומעילו כדי להראות שאין עליו עוד נשק חבוי וישב לחכות למשטרה. חוזה צעק אליו “אתה יודע במי ירית הרגע?” “כן”, אמר ברוגע, “הרגע יריתי בג’ון לנון” השוטרים שהגיעו למקום דיווחו שצ’פמן חיכה בישיבה כשהוא רגוע מאוד. בידו אחז עותק של “התפסן בשדה השיפון” שכתב ג’יי. די. סאלינג’ר. כשאזקו אותו והכניסו אותו למכונית המשטרה לא התנגד כלל.
ד”ר סטפן לין, ראש יחידת טיפול נמרץ, הוזעק בחזרה לבית החולים לאחר שסיים משמרת בת 13 שעות. האמבולנס הביא את ג’ון לנון לבית החולים רוזזוולט כמה דקות לפני אחת עשרה. כשהוכנס לנון, הוא כבר היה ללא דופק. ד”ר לין, שני רופאים נוספים, אחות ושלושה מתמחים ניסו להחיות את לנון במשך 15 דקות. בנסיון אחרון פתח ד”ר לין את חזהו של לנון בנסיון לבצע עיסוי לב ידני, אבל כשראה את הנזק שהירי גרם לכלי הדם המקיפים את הלב הבין שלא יוכלו להחיות אותו. מותו של לנון נקבע ב-23:15. נקבע שהוא הגיע לבית החולים כשהוא מת לאחר שסבל משוק עקב אובדן של 80 אחוז מדם גופו.
יוקו ודייויד גפן יוצאים מבית החולים בו נקבע מותו של לנון
מספר עדים מציינים שבזמן ההכרזה על מותו, נשמע במערכת הסאונד של בית החולים שירם של הביטלס All my loving. בשנים האחרונות יש עדויות אחרות על האופן בו התנהלו המאורעות. כך או כך, ג’ון עדיין מת.
צ’פמן, כך דווח לאחר מכן, תכנן לרצוח את לנון כבר בחודש אוקטובר, הגיע לניו יורק, אבל התחרט ברגע האחרון וחזר לביתו שבהאווי, שם עבד כשומר.
זירת הרצח
החתימה
ולמה בחרתי לספר לכם את כל הסיפור המזעזע הזה ככה סתם ביום שני? כי אתמול התפרסמה ידיעה שעותק האלבום החתום של צ’פמן עומד למכירה תמורת 1.5 מליון דולר. בזמן הבלאגן ששרר בזירת הרצח, צ’פמן הפיל את העותק החתום לרצפה. איש תחזוקה מצא אותו והעביר אותו למשטרה כראייה. לאחר המשפט הורה התובע של מדינת ניו יורק להחזיר את העותק לאיש התחזוקה בתוספת מכתב תודה על העזרה שלו בהרשעת צ’פמן. מלבד החתימה של לנון מכילה עטיפת האלבום גם את האבקת טביעות האצבעות של צ’פמן שהמשטרה עשתה ואת סימון מספר הראייה WJ-T2. זו לא הפעם הראשונה בה נמכר האלבום. בפעם האחרונה הוא נמכר ב-2010 תמורת 850,000$. מי לעזאזל יכול לרצות לקנות את העותק הזה? יש דברים שלעולם לא אבין.
