New

היום אני רוצה לעסוק באלבום הקוודרופוני של פול מקרטני. הוא לא קוודרופוני במובן של סאונד, אלא שהוא סובל מפיצול אישיות מרובע, משהו נוסח הסיפור של האלבום קוודרופניה של ה’מי’ שהוא אלבום מוצלח מבכל הבחינות, אבל האלבום של מקרטני New מכיל בו 4 גישות עבודה שהתמזגו יחד להיות אחד האלבומים החדים והמעודכנים בסאונד של מקרטני וזה מפתיע מאוד כשזה קורה ב 2013. עוד משהו מסמל האלבום הזה – דעיכת קולו של מקרטני, הקול שתמיד היווה עבורו כלי נגינה חסר מעצורים, נסדק ומקרטני היה צריך לנקוט בגישה חדשה. בפוסט הקודם ראה אור בנובמבר 2008 האלבום השלישי בפרויקט ה’פיירמן’ של מקרטני ויות’. זו הפעם הראשונה שבה הסיט מקרטני את הפרגוד הצידה ונחשף כמי שעמד מאחורי הפרויקט המסקרן הזה. האלבום Electric Arguments, התמקם במרכז הווייתו של מקרטני על התווך בין העולם הגלוי לעולם החבוי שלו ולכן זה אלבום נהדר שהתמקם באותה השורה יחד עם שני אלבומי ‘מקרטני’ (עד לאותה תקופה) ועזר להוציא מהארון מקרטני אחר, שונה שלא עושה מוסיקה מרצה ולא מתחשב בדעת הקהל. החשיפה של מקרטני כמי שעומד מאחורי הפרויקט, יחד עם מוסיקה נגישה יותר מאשר שני אלבומי הפיירמן הקודמים, עשו את שלהם והאלבום קיבל ביקורות מחמיאות ומוצב כאלבום הניסיוני הכי מצליח של פסאודו ההרכב הזה.

שנת 2009 ו 2010 של מקרטני לא היו עמוסות מדי עבור מקרטני שהתרגל להעמיס כמה פרויקטים שרצו במקביל. הדגש הושם על הופעות ובקיץ 2009 התפנה פול על מנת להקליט יחד עם טכנאי האולפן ג’ף אמריק שיר חדש שכתב בשם (I Want to) Come Home. הבלדה החדשה של מקרטני הוקלטה בלונדון עם מטרה ברורה להשתלב בפס הקול של הסרט Everybody’s Fine של הבמאי קירק ג’ונס. תוך כדי צפייה בסרט עם מקרטני, ג’ונס הציע לכתוב משהו בסגנון Let it Be שיושר בסגנון ארית’ה פרנקלין. מקרטני התכנס בביתו וכתב את השיר פיסה אחר פיסה. התוצאה היא הבלדה הענוגה, היפה, עם המילים המרגשות והכנות, אבל צריך גם לומר גם המעט בנאלית הזו.

שנה לאחר שחרור האלבום השלישי של הפיירמן, שחרר מקרטני אלבום הופעה כפול בשם Good Evening New York City שאולי מזכיר מעט בשמו את Sometimes in New York City, האלבום המשותף של יוקו וג’ון, אבל תוכנו רחוק שנות אור. האלבום תיעד שבוע של הופעות ביולי 2009 בניו יורק סיטי פילד, מה שיצר אירוע נוסטלגי עבור מקרטני. הסיטי פילד הוא אצטדיון בייסבול שנבנה על גבי אצטדיון שיי שזכור בהיסטוריה של הביטלס כמקום הופעה היסטורי שבו כ 56 אלף איש הגיעו לצפות בלהקת רוק לראשונה באצטדיון.

אחרי שנה נוספת של סיבובי הופעות חובקי עולם, באפריל 2011 מקרטני החליט להגשים עוד חלום ישן ולהקליט אלבום מחווה למוסיקה הישנה של שנות ה 20 וה 30 ולהתמקד בקטעים שהפכו לסטנדרטים של ג’אז והתנגנו בבית ילדותו על ידי אביו. האלבום הזה הגיע לכדי ביצוע בזכות פגישה שהייתה למקרטני עם המפיק טומי ליפומה. טומי אמנם היה צעיר ממקרטני בכ 6 שנים, אבל נמשך ועבד עם מיטב האמנים האמריקנים בתחום הג’אז כמו למשל ג’ורג’ בנסון, ביל אוונס ועוד שמות. הפגישה עצמה הייתה מעט מעורפלת ולא ברור מתי וכיצד אירעה, אבל ההשערה היא שהיא התרחשה ב 2009 או 2010 באולפן של מקרטני בסאסקס ככל הנראה בזמן העבודה עם ג’ף אמריק. לשם הגיע ליפומה מלווה עם ייצוג ישראלי – פסנתרן האולפן תמיר הנדלמן. תחילת העבודה על הפרויקט היפה הזה נקבעה לאפריל 2011. ליפומה המפיק אסף הרכב לא מבייש של נגנים עבור הפרויקט כמו למשל בסיסט הג’אז ג’ון קלייטון ודיאנה קראל הפסנתרנית והעבודה החלה. מקרטני היה פתוח מאוד לכל רעיון ונסוג לאחור כשהוא נתן להרכב הג’אז שגיבש ליפומה לנגן והוא עצמו ניגן באופן מינימלי באלבום וכמובן היה אחראי על השירה.

עטיפת האלבום Kisses on the Bottom

ליפומה כן רצה ממקרטני משהו מקורי ועודד אותו לכתוב שירים לאלבום. “אמרתי לפול שכדאי שיכתוב משהו שמתכתב עם מה שאנחנו עושים. ‘זה יהיה ממש נחמד לקבל גם משהו מקורי ממך באלבום’. הוא שלח לי דמו של My Valentine שבו הוא שר ומנגן על הפסנתר“. השיר היפה הזה שנכתב בסגנון הקלאסיקה My Funny Valentine, הוקדש לננסי, זוגתו של מקרטני אותה הוא יישא לאישה בסוף השנה. למעשה החתונה אירעה ב 9 באוקטובר – ציון יום הולדתו ה 71 של ג’ון לנון. במקרה? אולי. הנה My Valentine מתוך המופע שבו ביצע מקרטני את האלבום וקיבל את השם Live Kisses:

הקטע השני שכתב מקרטני עבור האלבום הזה היה שיר שהיה מאוד ברוח התקופה שאותה האלבום ניסה לייצג. שיר בשם Only Our Hearts שכאילו נלקח מתוך סרט ישן. עבור השיר הזה התאחד שוב מקרטני עם סטיבי וונדר. הפעם הקודמת בה הם שיתפו פעולה היה האלבום Tug of War ועכשיו סטיבי הגיע כדי לתרום נגינת מפוחית נוסטלגית ויפה.

ביוני 2011 מקרטני היה כבר עסוק בפרויקט אחר – האלבום הקלאסי החמישי שלו שנקרא Ocean’s Kingdom, בו כתב מקרטני יצירת בלט עבור קבוצת הבלט של ניו יורק. הרעיון לסיפור המסגרת של ‘ממלכת האוקיינוס’ החל כשמקרטני תכנן לכתוב פסקול עבור סרט דוקומנטרי של דיסני בשם Oceans, רעיון שלא יצא אל הפועל אבל הוליד את האלבום. הסיפור מאחורי האלבום מספר על סיפור אהבה חוצה עולמות. ממלכת האוקיינוס וממלכת כדור הארץ שאיימה על אורח החיים התת מימי. בקיצור, קצת ‘צוללת צהובה’ וקצת ‘בת הים הקטנה’. האלבום Ocean’s Kingdom שהוא האלבום הקלאסי האחרון שראה אור תחת ידיו של מקרטני נכון לרגעים אלה, יצא בתחילת אוקטובר 2011. ארבעה חודשים אחר כך יצא Kisses on the Bottom אלבום המחווה של מקרטני לתקופת בית אבא שהשאיל את שמו מתוך שורה בשיר I’m Gonna Sit Right Down And Write Myself A Letter – סטנדרט שבוצע עשרות פעמים יחד עם עוד ביצוע של מקרטני לאלבום שלו.

ב 2012 מקרטני הרגיש מוכן לאלבום אמיתי. העבודה עם המפיק הצעיר ניג’ל גודריץ’ על האלבום הנהדר Chaos and Creation in the Backyard השאירה לו טעם טוב. במיוחד העובדה שמפיק מוכשר וצעיר ממנו בהרבה הוביל אותו את הדרך המפותלת למוסיקה עדכנית יותר. הסוגייה הפתוחה שנשארה היא, במי הוא יבחר כשיש כל כך הרבה מפיקים צעירים ומוכשרים? בעצם, למה לעבוד עם מפיק אחד אם אפשר עם כמה מפיקים? אלבום שיופק בעזרת כמה גישות נשמע לו מעניין מאוד. “יצא שהסתדרתי עם כולם. עשיתי משהו שונה עם כל מפיק וממש לא יכולתי לבחור מה הגישה שאני רוצה ללכת איתה. התאהבתי בכולן“. בסופו של עניין, מקרטני עבד עם 4 מפיקים שונים ב 4 גישות שונות. הראשון היה פול אפוורת’ שהיה מפיק צעיר בן 36 שעבד עם כל הבא ליד – הרכבי אינדי, רוק וקצת לפני העבודה עם מקרטני היה מעורב בהפקה של האלבום 21 של אדל. בינואר 2012 הציג מקרטני לאפוורת’ 20 שירים חדשים שכתב. אפוורת’ שבין היתר ניחן גם בכישורי תיפוף, האזין ונקט בגישה שונה. הוא הזמין את מקרטני לאולפן הקטן שלו wolf tone שבלונדון ושם הוא ביקש לג’מג’ם יחד אתו ולנסות ולייצר מוסיקה חדשה. לאחר כ 20 דקות היה להם הבסיס לקטע משותף חדש בשם Save Us. כך סיפר אפוורת’: “עבדנו על הווייב הכללי של Save Us עם הבס והתופים. אחר כך אמרתי: ‘למה לא ננסה לנגן את זה על פסנתר?’ מקרטני התיישב על הפסנתר ונע בין האקורדים כדי לנסות ולייצר קצב פועם. הסתכלתי עליו מנגן על הפסנתר ופתאום זה נשמע כמו שיר של מקרטני. הייתי בהלם. זו הייתה ממש התגלות“. ככה הם המשיכו להוסיף עוד ועוד כלים ואז הציע אפוורת’ להקליט שירה. מקרטני נדהם: “אבל אין שיר!” לבסוף הוא נעתר לא לפני שהזהיר את הטכנאים: “זה יכול להיות 100% זבל. תסלחו לי אם אלה שטויות“. התוצאה שהתקבלה היא הקטע המהיר והקצבי שיפתח את האלבום החדש של מקרטני New בו מקרטני ניגן על כל הכלים ואפוורת’ על התופים. אפוורת’ קיבל גם קרדיט משותף על השיר.

הקטע הבא עליו עמלו השניים הפעם באולפן של מקרטני, קיבל השראה ממשחק ילדים שפול חיבב במיוחד בילדותו. “הקטע Queenie Eye מבוסס על משחק שנהגנו לשחק בו כשהייתי ילד. מה שהיה לעשות בימים הללו היה לשחק במעין משחקי רחוב שכאלה. ‘קוויני איי’ היה משחק שבו אחד הילדים היה מתרחק, מסתובב וזורק כדור לעבר הקבוצה. אחד הילדים היה תופס אותו וכולם היו אומרים: Queenie eye, queenie eye, who’s got the ball ואז מי שזרק היה צריך לנחש אצל מי הכדור“. שוב העבודה הייתה מאוד חופשיה וספונטנית והשיר התפתח תוך כדי. באולפן של פול הייתה לו גישה למלוטרון ולמוג שעליהם ניגן מקרטני בשיר ושוב אפוורת’ גיבה אותו על התופים. מי שיאזין היטב ישמע קצת מהמנגינה של Sound of the Sinners של הקלאש מהאלבום Sandinista! מ 1980 אבל רק עם סאונד מעודכן.

השיר ההמנוני הזה נשקל לרגע להיות השיר הפותח של האלבום אבל בסופו של דבר כאמור Save Us תפס את מקומו כדי לפתוח את האלבום בסערה. גם על Queenie Eye קיבל אפוורת’ קרדיט משותף עם מקרטני. סיימון עבוד שביים את הקליפ הנהדר עבור השיר, בחר להנציח את מקרטני דווקא באולפני אבי רואד עם ג’יילס מרטין ולהראות את מקרטני בתהליך היצירה שלו כשרוחות או דמויות או גישות מוסיקליות שנמצאות בראשו של מקרטני ומגולמות על ידי מיטב הסלבס מאותה התקופה כמו ג’וני דפ, קיית מוס, מריל סטריפ ועוד ועוד.

הג’אמים המשותפים של מקרטני את אפוורת’ הולידו עוד קטע מעניין על סף הניסיוני. פול שיחק עם המוג סינתיסייזר כשאפוורת’ תופף כשהם לא ממש ידעו לאן דרכיהם מועדות. תוספות מיוחדות של מקרטני על הקסילפון ועל הצ’לסטה – מעין פסנתר שקלידיו מכים על לוחות מתכת, סללו את הדרך אל קטע מוזר, אפל מעט ומיוחד מאוד לטעמי בשם Road שנבחר לסגור את האלבום New והעניק לאפוורת’ עוד קרדיט משותף יחד עם פול.

הקטע האחרון עליו הם עבדו יחדיו, Struggle, נסיוני אף יותר ומתכתב מאוד דווקא עם Electrical Arguments. הוא מצא את מקומו כבונוס בגרסה המורחבת לאלבום.

השותף הבא בהקלטת האלבום החדש של מקרטני היה אית’ן ג’ונס ואם שם המשפחה נשמע לכם מוכר, אז אתם צודקים – זהו הבן של המפיק גלין ג’ונס (או גליניס עבור מי שצפה ב’גט בק’). ג’ונס ג’וניור ומקרטני התכנסו באולפני AIR בלונדון באזור מרץ 2012 והחלו לעבוד על אחד הקטעים הכי יפים ומרגשים באלבום – Hossana האקוסטי, הענוג והיפה שכתב מקרטני. באופן כללי יצא שג’ונס עבד שני הקטעים היותר ‘אקוסטיים’ באלבום. ג’ונס כינה את השיר הזה ‘שובר לב‘. “הוא [מקרטני] הגיע עם השיר הזה ותוך 4 שעות היה לנו טראק נהדר”. התוצאה הסופית היא עריכה של שני הטייקים שהוקלטו באותו היום“. מקרטני לקח את הגיטרה האקוסטית וניגן ושר את השיר, ג’ונס פיזר מיקרופונים באולפן והקליט את פול במכשיר הקלטה אנלוגי. על גבי מקרטני האקוסטי, הקליטו השניים קטעים מהופכים שהכין פול ותוספת של אפקט טמבורה (תוף דומיניקאני) מתוך אפליקציה שהייתה מותקנת לג’ונס באייפד שלו. מקרטני הוסיף תופים והקטע שהתקבל היה כל כך מלנכולי וכל כך נהדר. אני זוכר שכשהחלו לדבר על הקטע הזה, חודשים לפני יציאת האלבום, דובר אולי על המושג ‘הושענא’ שמקרטני אולי השאיל מהיהדות וזה נשמע הגיוני לאור החתונה שלו ושל ננסי באוקטובר 2011. מעין מחווה שלו אליה.

הקטע האקוסטי השני שהוקלט יחד עם אית’ן ג’ונס היה גם הוא מחווה, אבל לימים אחרים, מוקדמים שלו ושל ג’ון אי שם בליברפול של סוף שנות החמישים. בשיר Early Days מקרטני חזר בראש לשם והצהיר בו: “הם לא יוכלו לקחת ממני את זה ממני אפילו אם ינסו. אני חייתי בתקופה ההיא” ואני קורא בין השורות: “אני חייתי אז עם ג’ון והייתי השותף שלו. אף אחד לא יוכל לקחת זאת ממני“. מקרטני הקליט את רוב הכלים כשאית’ן ג’ונס מלווה אותו על התופים ובקול שלו אפשר לשמוע את ההתרגשות אבל גם לראשונה את הסדק של הגיל. מקרטני כמעט ה 70 כבר לא נשמע אותו הדבר. למרות זאת, ג’ונס שכנע את פול להשאיר את טייק הקול הזה. “זה שברירי, אבל זה אתה“. הפעם כבר הצטרפו להקלטה חברי ההרכב של פול בתפקידים שונים. ראסטי אנדרסון הוסיף גיטרה , בריאן מיי ניגן על הדולצימר, מעין כלי מיתר מזרחי ואייב לבורייל ג’ונייר המתופף, תרם קולות רקע. בקליפ עבור השיר, חזר הבמאי וינסנט הייקוק לימי הסקיפל העליזים והקליפ שצולם בשחור לבן קרץ גם לאותו יום גורלי של היריד בוולטון שם נפגשו ג’ון ופול. באופן נהדר את תפקידי המוסיקאים הצעירים מגלמים דווקא נערים שחורי עור וזה פשוט נפלא.

חזרה לאוקטובר 2011 ולחתונה של פול וננסי. בחתונה היה די ג’י שהשמיע מוסיקה שפול תיאר ש”הרקידה אותם על ל 3 לפנות בוקר“. לדי ג’י הזה קראו מארק רונסון והוא היה כבר מפיק צעיר ומבוקש. “ידעתי שאני רוצה לעבוד איתו” סיפר מקרטני. ב 2012, הוא יצר איתו קשר והשניים נפגשו באולפני הוג היל של מקרטני. מארק עבד המון עם סצנות פופ כמו לילי אלן, כריסטינה אגלירה ורובי וולייאמס אבל גם עם איימי ווינהאוס והראפר שון פול. אין ספק שהוא היה מעודכן מאוד בסצנת הפופ. מקרטני קיווה שאיתו הוא יוכל לייצר קטעים יותר אפ ביטים ומסחריים. הקטע הראשון עליו הם עבדו היו שיר הנושא של האלבום New. רונסון ומקרטני הצליחו אמנם לייצר קטע מסחרי יותר, אבל גם כזה שלא וויתר על הנכסים של מקרטני. מקרטני ניגן בו על ההרפסיקורד והמלוטרון והשיר התכתב היטב עם המורשת שלו. ההצהרה של משהו ‘חדש’ לצד מוסיקה ‘ישנה’ ששילבה גם כלי נשיפה מופלאה ואם צריך לבחור רגע מתוך 3 הדקות המזוקקות הללו אלה חייבות להיות 30 השניות של ה’קודה’ הביץ’ בוייזית שמסיימת את השיר. הכל מתגבש לכדי יופי נהדר ומצמרר של קולות שתרמו גם חברי הלהקה שמנהלים דיאלוג יחד עם כלי נשיפה.

הקטע השני בחסותו של רונסון הוא הוותיק ביותר שהיה למקרטני עבור האלבום ואולי המיוחד ביותר עבורי באלבום. הוא נקרא ‘אליגטור’ והוא הקטע היפה והמיוחד ביותר באלבום שמתחרה אולי רק עם ‘בלמי’ מתוך Memory Almost Full. פול כתב אותו יום בהיר אחד כשהיה לו זמן פנוי עד לאיסוף של בתו הצעירה ביאטריס מבית הספר. השיר נולד בזמן שמקרטני חיפש אקורד חדש ושונה. על מה בדיוק השיר, אני לא יודע לומר, אבל יש בו ייחוד שמרגש אותי מאוד. הוא הוקלט על גבי מכשיר הסטודר – אותו מכשיר הקלטה בן 4 ערוצים שעליו הקליט מקרטני את ההקלטות הביתיות שלו עבור אלבום הבכורה שלו. זה אמנם נשמע כמו שיר ביטלס אבוד, אבל בו זמנית הוא גם משהו שלא שמעתי ממקרטני עד כה. הקטע נפתח עם מקרטני שאומר ‘אוקיי’ מתוך דמו שהקליט ומשם הופך לדרמטי גם בזכות הגיטרה החשמלית עליה מנגן ראסטי אנדרסון. רונסון לא ויתר על להכניס לשיר אלמנטים קצת יותר מתקדמים מ’סטודר’ ישן. הם עשו שימוש במכשיר TC Helicon ששינה מעט את הקול של פול, אולי כדי לחפות על הסדיקות שלו. פול ניגן על סינתיסייזר ובין היתר על אחד מספרי הילדים שמחובר אליהם מעין ‘פסנתר’ צעצוע קטן שהפיק את הקול המוזר שמזכיר צליל של אוטו גלידה. איזה קטע נפלא! הנה מקרטני מדבר על השיר ומדגים על הגיטרה.

אם שיתוף הפעולה עם אית’ן ג’ונס – הבן של ריגש אתכם, אז אני בטוח שסגירת המעגל ופתיחת מעגלים חדשים עם הבן של ג’ורג’ מרטין – ג’יילס בוודאי שמרחיבה את הלב. עיקרה של העבודה בין מקרטני למרטין הבן, החלה בעצם על שיר שנתבקש מקרטני לכתוב עבור משחק מחשב בשם Destiny. המוסיקה עבור המשחק הזה נקראה Music of the Spheres ומקרטני תרם לה קטע בשם hope שקיבל אחר כך את השם Hope For The Future. על עבודת ההפקה של הקטע הזה היה אמון ג’יילס והקטע הוקלט באזור ספטמבר 2012 כשהשיא היה שילוב של תזמורת בעלת 120 נגנים. השיר Hope For The Future השתחרר יחד עם המשחק ב 2014 והופיע בקרדיטי הסיום של המשחק. זה אולי לא השיר הכי מוצלח של מקרטני והוא מעט שטאנסי, אבל העבודה הנעימה עם הבן של המפיק האגדי של הביטלס הובילה את ג’יילס להשתתף בהפקה של האלבום New.

ג’יילס מרטין

הקטע הראשון עליו הם עבדו יחדיו באמצע 2013, חזר שוב לימיו המוקדמים של מקרטני בליברפול. ב On My Way to Work, מקרטני חזר להיות נער עובד. “זה אני נזכר בליברפול. האוטובוס, המזח ואותי הולך לעבודה. חשבתי על העבודה הראשונה שהייתה לי. עוזר נהג במשאית. עזרתי לו להעמיס ולפרוק את המשאית. הוא היה נחמד ואפשר לי לישון בנסיעות“. זה סיפור מעניין שגורם לי לתהות האם מקרטני כתב על ההליכה בדרך לעבודה או על החלומות שחלם בזמן הנסיעה במשאית. את הכותרת של השיר השאיל מקרטני מספר עבודות של האמן הבריטי דמיין הירסט שנקרא On the Way to Work – הדרך לעבודה (המוגמרת) וזה שופך עוד אור נהדר על השיר הזה שאולי מדבר על הדרך ליצירה שעברה בליברפול ולאו דווקא על הדרך לדיי ג’וב. איך מזהים את טביעת הסאונד של ג’יילס בשיר? העיבור התזמורתי. על גבי הטראק הבסיסי של מקרטני וההרכב הוקלטה תזמורת של 11 נגנים שהוסיפה את הדרמה לתהליך של הדרך לעבודה המוגמרת של מקרטני.

את אותה טביעת סאונד מיוחדת או גישה של ג’יילס שלמד היטב מאביו, אפשר למצוא גם בשיר הבא שעבדו עליו השניים. הקטע Everybody Out There נפתח כקטע בסגנון אירי, עובד להיות קטע אפ ביט מקפיץ ואז הופך למעין המנון גדול ומנופח שכאילו נתפר עבור ההופעות של מקרטני. 6 שעות בלבד הספיקו להעמיד את טראק הבסיס ומקרטני לא יכל שלא להדגיש שהוא נעשה ב’קצב ביטלסי’. גם כאן לקחה חלק התזמורת שהוקלטה באולפני אבי רואד.

בעיות הקול של מקרטני הלכו והחמירו. השמועות גרסו שפול היה צריך התערבות כירורגית מה שגרם לביטול 2 הופעות בדנמרק. ב I Can Bet הפופי שהקליט מקרטני עם מרטין אי אפשר להתעלם מההתערבות הטכנולוגית על קולו של מקרטני. במקרה הזה ההתערבות הזו משתלבת היטב עם הקטע הממתקי הזה שאם הייתי צריך להמר הייתי מסווג אותו למארק רונסון ואני אוהב את העובדה שהקטע הזה לא מסגיר ישר את מעורבותו של ג’יילס. כשנוברים בתהליך העבודה אפשר אולי למצוא יותר את טביעות הסאונד שלו כמו לופים מהופכים ושימוש בכלים ישנים שמשתלבים באופן מעורר השראה עם הסאונד החדשני.

באותה גישה נקטו השניים גם בשני השירים הבאים שהם עבדו עליהם עבור האלבום. Looking At Her שהפך מבלדה ענוגה לשיר מעודכן מאוד עם סאונד חדש. שוב החדש עבד לצד הישן. הוא כלל בו תכנותיים של תופים לצד מלוטרון ומוג סינתיסייזר. הסאונד החדש היווה גם תירוץ להתערבות בקולו הסדוק של מקרטני ושוב זה נשמע לא רע בכלל.

הקטע האחרון שהשניים עבדו עליו הוא אחד האהובים עליי באלבום. הוא נקרא Appreciate ומיד זורק אותך ל’מקרטני הנסיוני’ ולפיירמן, אבל באופן כזה שמשתלב בטבעיות באלבום רגיל של מקרטני. התוצאה היא הקטע המעודכן ביותר של מקרטני בקריירה שלו ששוב בעזרתו של ג’יילס עשה שימוש בחדש וגם בישן. ככה סיפר ג’יילס: “היו לנו כל הלופים והאפקטים שפול הביא והתחלנו לערבב אותם יחד לקולאז’ גדול. אמרתי לו ‘אנחנו צריכים לייצר מהם שיר. מקרטני ענה: ‘אתה כל כך משעמם!’. אז מצאנו פיסת הקלטה שהוא עשה וממנה הרכבנו את הפזמון בכלל אחרת ממה שהתכוונתי וזה עבד“. מקרטני ניסה בשיר הזה להביא את גישה הפלצטו שלו אבל שוב הכל היה מוטבע באפקטים טכנולוגים והשיר הזה מדגיש מאוד את ההבדל בין תחילת העבודה על האלבום בקול טבעי לבין הסיום בקול המסונתז. מעין תהליך שעבר מקרטני בדרך לעבודה על האלבום. גם הקליפ עבור הקטע הזה משרה רוח עתידנית ומעין מקרטני בגרסה 2.0.

ה’קטע הנסתר’ באלבום היה שמור לבלדת פסנתר בשם Scared. זה נכון שמקרטני מאוד כנה בשיר הזה ושר על השבריריות שלו, אבל משהו לא עובד בו עבורי. מקרטני לא מצליח לשכנע אותי בכאב שלו וזה מעניין שבאופן ישיר שכזה זה לא ממש עובד לו. ג’יילס סיפר שהם ניסו כמה עיבודים עבור הבלדה הזו, אבל הגיעו למסקה שהשיר מספיק ככה באופן העירום שלו עם פסנתר וקולות. יש רק Scared שנשמע תמיד משכנע מאוד והוא של לנון מתוך Walls and Bridges.

כמפיק האחרון של האלבום, ג’יילס קיבל גם את תפקיד המפקח על הפרויקט כולו ועבד עם מקרטני על סדר השירים. העבודה הנעימה שלהם יחדיו הובילה בוודאי לשילובו של ג’יילס בפרויקט הנהדר של קופסאות ה 50 לאלבומי הביטלס. פרויקט שג’יילס עומד בו בגבורה. עטיפת האלבום החדש לקחה השראה מעבודות של האמן דן פלאבין. פלאבין היה אמן אמריקאי שנהג לעבוד עם נאונים צבעונים ופלורסנטים. אחת העבודות שלו הוצגה בגלריית טייט בליברפול ב 2009 ומי שיסתכל עליה יימצא בדיוק את העטיפה של NEW.

האלבום NEW ראה אור ב 14 באוקטובר 2013 וקצר ביקורות לא רעות בכלל. בשורה התחתונה מקרטני הצליח ל’עדכן’ את הסאונד שלו ולהתגבר על מכשול הגיל, כי הרי מקרטני הוא דמות על זמנית.