כפי שהבטחנו, היום אנו מפרסמים את חלקו השני של המאמר החשוב של מיקאל גילמור שהתפרסם ברולינג סטון ב 2009.
תקציר הפרק הקודם: היה לנו טוב, נהיה לנו רע…
לבסוף הגיע הריסון לנקודת שבירה. מוקדם אחר הצהריים של ה -10 בינואר, הריסון ולנון נכנסו לקרב שהיה עליהם להכחיש מאוחר יותר (אף על פי שג’ורג’ מרטין אמר לביוגרפר של לנון פיליפ נורמן שהוויכוח אכן נעשה פיזי, אבל “הושתק אחר כך”). הרגעים של העימות הזה הם בין המעטים שהבמאי של Let it be לידזי-הוג לא היה מסוגל ללכוד למען הדורות הבאים. הוא כן, עם זאת, מצליח לצלם את הריסון מתכוון כנראה לעזוב את הביטלס. “אני מסתלק מכאן” אמר וארז את הגיטרה. “שימו מודעה בעיתון ותקבלו מישהו. נתראה במועדונים”.
מקרטני וסטאר נראו מזועזעים, אבל לנון היה חסר מנוחה, והתחיל לנגן גרסה של “A Quick One, While He’s Away” של The Who, ולעג למצוקתו של הריסון.
מאוחר יותר באותו יום, אונו תופסת את המקום של ג’ורג’, מרימה מיקרופון ומשגרת לאוויר בלוז ללא מילים, הביטלס הנותרים מצטרפים, הם לא בטוחים מה עוד לעשות אם הם רוצים לשמור על לנון גם כן. (זוהי למעשה, הופעה מדהימה למדי).
מאוחר יותר באותו יום הציע לנון לגייס את אריק קלפטון כדי להחליף את הריסון: “ג’ורג’ עוזב, האם אנחנו רוצים להמשיך את הביטלס?”.
ביום ראשון, ה- 12 בינואר, נפגשו כל ארבעת הביטלס בביתו של סטאר כדי לנסות לפתור את חילוקי הדיעות ביניהם, אבל כאשר אונו התעקשה לדבר בשמו של לנון, הריסון נוטש. הביטלס הגיעו לבסוף להסכמה כעבור ימים אחדים, אבל הריסון הטיל תנאים נוקשים: לא עוד דיבורים על קונצרטים חיים גדולים, ולא עוד עבודה באולפני טווינקאם. אבל אונו תשאר נוכחת בכל הפגישות, לצד ג’ון. “יוקו רק רוצה להתקבל”, אמר לנון. “היא רוצה להיות אחת מאיתנו”. כשסטאר השיב, “היא לא ביטל, ג’ון, והיא לעולם לא תהיה, “התעקש לנון, “יוקו הוא חלק ממני עכשיו, אנחנו ג’ון ויוקו, אנחנו ביחד.”
כמעט שבועיים אחרי העזיבה של ג’ורג’, הביטלס חוזרים לנגן, הפעם באולפן במרתף של מטה חברת אפל של הביטלס בסאווייל רואו. באותו יום, הריסון הביא את האורגניסט בילי פרסטון שהביטלס פגשו בהמבורג, גרמניה, ב -1962, אחר כך הוא ניגן גם עם סם קוק וריי צ’רלס. פרסטון ניגן בפגישות הנותרות, וכישורי האילתורים המקצועיים שלו הביאו מכובדות שכל כך נדרשה לימי החזרות האחרונים. לנון מצא את פרסטון כה חיוני, עד שרצה להוסיף אותו מיד כחבר נאמן וחבר בלהקה, הביטל החמישי. תגובתו של מקרטני היתה נחושה. “זה מספיק גרוע עם ארבעה, “אמר.
הזמן אזל, סטאר נאלץ להתחיל לצלם את The Magic Christian בתוך ימים, ובסוף ינואר לא היה עוד זמן לתכנן הופעה בכל מקום שירצו. ובכל זאת, הביטלס ולינדזי-הוג רצו לסיים את הסרט שהם התחילו, וב -29 בינואר, מישהו – כמה אומרים שזה היה רינגו, אחרים טוענים שזה היה פול או אפילו לינדזי הוג – הציע הופעה למחרת אחר הצהריים על הגג של המשרדים של אפל. למחרת אחר הצהריים, כשהמתינו בחדר המדרגות ממש מתחת לגג, הריסון וסטאר לא היו בטוחים שהם רוצים לעשות את המיזם, אבל ברגע האחרון אמר לנון, “אוי, לעזאזל, בוא נעשה את זה, ” הלהקה בליווי פרסטון עלו על הבמה המאולתרת, משקיפים על אזור החייטות של לונדון. זה היה מופע הביטלס הראשון מאז אוגוסט 1966, וזה יהיה האחרון שלהם. הוא היה גם הטוב ביותר מבין כולם, מה שמעיד הרבה על הכוח הקולקטיבי של המוזיקאים שהם והכריזמה שהם טיפחו במהלך השנים, כזו שאפילו האשמות הדדיות לא יכולות להרוס. כשניגנו כמעט שעה בקור העז, מנצחים את האינסטינקטים של חוסר ההתאמה בניהם, לנון ומקרטני מחליפים חיוכים בניהם בכל דקה, ואז מתבררת לה האמת: הביטלס היו בקרבה אמיתית – משפחה משותפת והיסטוריה והם דיברו בשפה שלעולם לא ישכחו.
אבל הרגעים האלה לא הספיקו כדי להציל את מה שעומד לקרות.
לפי הדיווחים, הקרב הקודם בין הריסון ללנון התחיל על ציטוט של לנון למאמר שפורסם בעיתון בתחילת ינואר, שבו הוא אמר שאם אפל תמשיך להפסיד כסף בקצב הנוכחי, הוא – ולפיכך הביטלס – יפשוטו את הרגל עד אמצע השנה. זו היתה אולי הגזמה, אבל אפל למעשה יצאה מכלל שליטה, וגם הריסון וגם מקרטני לא אהבו שלנון מפיץ את החדשות החוצה.
כתוצאה מכל החתמות האמנים, והמחיר של רכישת הבניין בסאווייל רואו ובתוספת משכורות גבוהות לחברים ומנהלים, ההוצאות של אפל מרקיעות שחקים. כמו כל חברי הביטלס, מקרטני היה דירקטור באפל, אבל בשנה הראשונה המכריעה של החברה, הוא היה היחיד שבאמת התעניין יומיומית בעסק. (הריסון, שהיה תמיד החמוץ ביותר על כל דבר, סיפר למקורבים ששנא את אפל ואת “החדרים מלאי המטורפים … וכל מיני אורחים”) באותם חודשים ראשונים ניסה מקרטני לבלום את הוצאות החברה, אבל הוא נתקל בההתנגדות של הביטלס; הם לא היו בעלי תפיסה אמיתית של המציאות הכלכלית, שכן הם פשוט ביזבזו את מה שהם היו צריכים, ואפל שילמה את החשבונות. כאשר פול הזהיר אותם מפני הבעיות הכלכליות, הוא התעמת עם הדעה שלהם כי דאגה על ענייני כסף היא מערכת מחשבתית מיושנת. “מה שאמרתי להם היה מבחינתם כמו בגידה”, אמר. “זה היה דבר לא קומוניסטי לעשות … וכל מה שאמרתי נראה לא בסדר.” מקרטני נזכר בניסיון להזהיר את לנון שביזבז יותר מכולם, “אמרתי, “תראה, ג’ון, זה נכון אני צודק”, והוא אמר, ‘אתה תמיד צודק, נכון?’ “.
העניינים הגיעו לבסוף לנקודה קריטית כאשר רואה החשבון התפטר, והותיר אחריו מזכר בוטה: “הכספים האישיים שלכם נמצאים בבלגן”. שניהם מקרטני ולנון הרגישו עכשיו שאפל צריכה יד חזקה – שאולי הגיע הזמן שהביטלס יעסיקו מנהל חדש. הם פנו לאנשי כספים וליועצים שונים, ומקרטני האמין עד מהרה כי מצא את הפתרון האידיאלי: אביה של לינדה איסטמן, לי ואחיה, ג’ון, היו עורכי דין מניו יורק המתמחים בייצוג אמנים. מקרטני האמין שהאיסטמנים מסוגלים לנהל את אפל ולשמור על ההון של הלהקה, אבל שאר הביטלס היו סקפטים. כל השלושה הרגישו שמקרטני כבר השפיע מספיק על גורלה של הלהקה, והם לא רצו שחוקריו הפוטנציאליים יפקחו גם על עסקיהם שלהם. ג’ון, בפרט, חשב שהוא לא יכול להרשות לשותפו יד כה רחבה.
במשך שנים חיפש רואה החשבון הניו יורקי אלן קליין נקודת כניסה לביטלס. כאדם נוקשה וחרוץ, קליין היה ידוע במציאת תמלוגים אבודים למוזיקאים, הוא ניהל את הזמר סם קוק לפני מותו. הוא היה המנהל העסקי של להקות אנגליות כמו Herman’s Hermits, דונובן והאבנים המתגלגלות. עם זאת, לקליין היה גם מוניטין של אתיקה מפוקפקת והיה תחת חקירה של הרשויות הפיננסיות בארה”ב. עם זאת, יותר מכל, הוא רצה את הביטלס. הוא הציע פעם לעזור לבריאן אפשטיין להפוך את הלהקה לגדולה יותר, אבל אפשטיין סירב אפילו ללחוץ את ידו של קליין.
לאחר שקרא את ציטוטיו של לנון על הביטלס בעיתון, הסתכן קליין בהתרוששות והצליח לשכנע את פיטר בראון – מנהל אפל, להסכים להכרות רשמית עם לנון. ב -28 בינואר 1969, יומיים לפני הופעת הגג של הביטלס, קליין פגש את לנון ואת אונו במלון בלונדון והקסים את שניהם. הוא הכיר את המוסיקה של הביטלס היטב – והוא ידע איך להגיע אל לנון: הוא שיבח את תרומתו המיוחדת של לנון לשירים שונים, והבטיח את מעמדה של אונו כאמנית בזכות עצמה. לא פחות חשוב, קליין שכנע את לנון שיש להם רגישות דומה – שניהם גברים שעשו את דרכם בעולם קשה. בסוף הערב ג’ון ויוקו נשבו בקסמו: לנון וקליין חתמו על מכתב הסכמה, ולנון הודיע למחרת ל- EMI ולביטלס. “לא אכפת לי מה מישהו אחר רוצה, “אמר לנון. “אבל אני רוצה את אלן קליין בשבילי”.
זהו התחיל את התבערה שהרגה את הביטלס.
מקרטני עדיין ניסה לקדם את לי וג’ון איסטמן כדי לייצג את האינטרסים של הלהקה, וקבע פגישה לכל השחקנים המרכזיים. אבל אלן קליין הפך את המפגש למלכודת, וצד את לי איסטמן, כשהוא מאשים אותו בעיקר על היותו יהודי חשאי (איסטמן נטש את שם משפחתו אפשטיין שנים קודם לכן), ולנון הצטרף אליו. לבסוף התפרץ איסטמן בזעם וקרא לקליין “מכרסם”. ואז הוא ומקרטני עזבו את הפגישה. “לא הייתי נותן [לאיסטמן] להתקרב אלי”, אמר לנון לרולינג סטון ב -1970. “לא הייתי נותן לחיה מזוינת שכזאת להתקרב אלי עם שכל שכזה”. ככל שקליין התנהג גרוע יותר, וככל שאיסטמן פקפק באופיו, כך הלכו והפכו לנון ואונו למצילים של הביטלס והריסון וסטאר הסכימו במהרה. “כיוון שכולנו היינו מליברפול, “אמר הריסון באמצע שנות התשעים, “היינו מעדיפים אנשים שהיו אנשי רחוב. לי איסטמן היה טיפוס Class consciousness (ביטוי מהמרקסיזם) וכמו שג’ון הלך עם קליין, זה היה הרבה יותר קל גם אם נלך יחד אתו”. וזאת אף על פי שמיק ג’אגר, שכבר לא סמך עוד על קליין, ניסה להניא את הביטלס – “אל תתקרבו אליו”, “כתב מכתב למקרטני – אך ללא הועיל.
מחלוקת זו הגיעה בזמן הגרוע ביותר עבור הביטלס, כאשר הכל קרה מהר מדי. בתוך חודשים ספורים, הביטלס איבדו את ההזדמנות שלהם להשתלט על חברת הניהול לשעבר של בריאן אפשטיין (NEMS) (פספוס שעלה להם הון), ובאופן מכריע יותר, לנון ומקרטני איבדו את הזכויות ב Northern Songs, המו”ל של המוזיקה שלהם. במהלך כל זה נישא מקרטני ללינדה איסטמן ב -12 במרץ 1969, ולנון ואונו נישאו ב -20 במרץ בגיברלטר. בנוסף, באותו היום שבו התרחשה חתונתו של מקרטני, הריסון ואשתו, פטי, נעצרו בשל אחזקת מריחואנה (לנון ואונו נעצרו באשמה דומה על ידי אותו קצין משטרה חודשים קודם לכן, וההשפעה של המקרה השפיעה על חייו של לנון במשך שנים). קליין לא הועיל בכל הכישלונות העסקיים, למרות הבטחותיו, ובכל זאת נותרו לנון, הריסון וסטאר תומכים בו.
בערב ה- 9 במאי 1969, בהקלטה באולפני Olympic Sound Studios, חיכה אלן קליין בחוץ, בעוד שלנון, הריסון וסטאר, לפי בקשתו, דורשים ממקרטני לחתום על הסכם ניהול של שלוש שנים עם קליין במיידי. מקרטני לא עשה זאת. הוא אמר לאחרים כי 20 אחוזים דמי ניהול של קליין הם גבוהים מדי, אבל למען האמת הוא פשוט לא יכל להשלים עם המציאות של אלן קליין כמנהל של הביטלס. האחרים התרגזו, אבל מקרטני החזיק מעמד. “כפי שראיתי את זה, הייתי צריך להציל את ההון של הביטלס,” אמר. “הם אמרו, ‘אוי, לעזאזל!’ וכולם נטשו והותירו אותי לבדי באולפנים”.
זה היה למעשה קרב בין לנון למקרטני; אלה היו 2 גברים שנועדו לנצח ולא יכלו להרשות לעצמם להפסיד. מקרטני נכנע בסופו של דבר, אם כי עם תחבולה נאה: כאשר הביטלס חתמו על החוזה עם קליין, מקרטני סירב לחתום על המסמך. קליין והאחרים לא חשבו שזה משנה – לביטלס היתה הבנה של הרוב קובע, אבל באותו רגע של מחלוקת, פול מקרטני עשה את התרגיל המבריק היחיד שמישהו מהם השלים במהלך המשחק הסופי של הביטלס: על ידי אי חתימתו, מקרטני שיכנע מאוחר יותר את בית המשפט שהוא כבר לא היה מחויב להתקשר עם הביטלס ומעולם לא היה קשור לקליין.
אבל בשלב זה, מקרטני איבד את לבו עבור אפל, החברה אשר נבעה במידה רבה מן החזון שלו. למעשה, עכשיו הוא שנא את המקום, והפסיק לבקר במשרדי סאוויל רואו. כאשר מקרטני ניסה להגיע לקליין, המנהל של הביטלס סירב לפעמים לענות לשיחה. “תגידי לו להתקשר שוב ביום שני, “אמר קליין לפקידת הקבלה שלו.
למרות הייסורים של מפגשי “Get Back”, הביטלס התאוששו כדי ליצור אלבום נוסף. המיתוס לאחר מכן היה כי הביטלס ידעו שהם מסיימים ורצו לעשות סוף ראוי למוניטין שלהם, אבל האמת היא, לא משנה מה היו הצרות שלהם, הביטלס עדיין אהבו את המוזיקה שהם עשו יחד, גם אם הם לא אהבו אחד את השני. הם כבר הקליטו לסירוגין מאז המפגשים בינואר, והפיקו את “הבלדה של ג’ון ויוקו” (עם לנון ומקרטני בלבד) ועם “old brown shoe” של הריסון (עם הלהקה המלאה). מקרטני שכנע את ג’ורג’ מרטין לחזור להנהלת ההפקה וגם החזיר את ג’ף אמריק תחת הבטחות כי הביטלס יתנו את ההתנהגות הטובה ביותר שלהם. לנון נאלץ לעכב את הגעתו לפגישות לאחר תאונת דרכים שהוא אונו, בנו גיוליאן ובתה של אונו, קיוקו היו מעורבים בה ב- 1 ביולי 1969. כאשר הגיע לנון לאבי רוד, היתה לו מיטה שהיתה מותקנת על רצפת האולפן, אשתו יכולה לנוח ולהציע פרשנות. אף אחד מהביטלס האחרים לא העז למחות. “שלושתם היו קצת מפוחדים ממנו”, נזכר הטכנאי ב EMI פיל מקדונלד. “ג’ון היה דמות חזקה, במיוחד עם יוקו – ממש כוח כפול”.
עדיין היו חילוקי דעות, כולל לנון שהתפרץ לביתו של מקרטני יום אחד, כשפול החמיץ סשן באולפן, וצעק בזעם כשהוא שובר תמונה שהוא עצמו נתן למקרטני. בנקודה אחרת, ג’ון רצה ששירים שלו ושל פול יופרדו לצדדים נפרדים של אלבום הויניל. בסופו של דבר הושגה פשרה – רוב השירים העצמאיים נמצאים בצד אחד, והסוויטה (הידועה בשם “הענקית”) בצידו השני. לא פחות מכך, הריסון נהנה סוף סוף מגילוי בולט, כאשר שני התרומות שלו, “Something” ו”Here Comes the Sun“, הוכרו כיצירות הטובות ביותר שהקליטו הביטלס בקיץ 1969. האלבום שהתקבל, Abbey Road , סיפקה תצוגה גורפת של כוחות בוגרים של הלהקה ואת נקודת המבט שלה על ההיסטוריה שלה, אם הביטלס התכוונו לכך או לא. לנון כינה אותו אחר כך “משהו חלקלק” שמקרטני עיצב “כדי לשמר את המיתוס”, אבל ללנון היה הרגל לא להעריך עומק של אף אחד מלבד שלו עצמו.
מקרטני צפה בביטלס שמתפרקים, והוא התאבל על כך. הוא דיבר על החלקים הסוגרים את האלבום בסוויטה של אבי רוד עם בארי מיילס, בספר “many years from now”, שם אומר מקרטני, “אני בדרך כלל אופטימי למדי, אבל בזמנים מסוימים הדברים מוגזמים שאני פשוט לא יכול להיות אופטימי יותר וזה היה אחד מהפעמים … לשאת את המשקל הזה הרבה זמן: כמו לנצח, לזה התכוונתי “.
כאשר שוחרר Abbey Road ב -26 בספטמבר, החברות של הביטלס הסתיימה למעשה. ב -13 בספטמבר הופיעו ג’ון לנון ויוקו אונו בטורונטו, עם להקה מאולתרת שכללה את אריק קלפטון, והחוויה שכנעה את לנון שהוא כבר לא מסוגל לעמוד בגבולות הלהקה הישנה שלו. שבוע לאחר מכן, במהלך פגישה באפל – עם קליין, הביטלס ואונו – מקרטני ניסה שוב לשכנע את חברי הלהקה שלו לצאת לסיבוב הופעות ולחזור לבמה. “בוא נחזור אל למשבצת הראשונה ונזכור מה אנחנו בכלל”, אמר להם. לנון השיב: “אני חושב שאתה מטומטם, לא התכוונתי לספר לך, אבל אני מפרק את הלהקה, זה מרגיש טוב, זה מרגיש כמו גירושין”.
האנשים בחדר לא ידעו אם להיות מזועזעים או לקחת את מה שאמר לנון כהפגנה נוספת של גבורה. אף אחד – כולל אונו – לא ידע שזה יקרה ביום הזה. “הלסתות שלנו נשמטו “, אמר מקרטני. לשם שינוי, מקרטני וקליין היו תמימי דעים: הם שיכנעו את לנון לדחות כל הודעה לפחות במשך חודשיים. קליין בדיוק סיים עסקה חדשה שזיכתה את הביטלס בעלייה משמעותית בשיעורי התמלוגים, והוא לא רצה להפחיד את EMI עם הידיעה שהלהקה נפרדת. בנוסף לכך, הן קליין והן מקרטני האמינו שלנון עשוי לשקול מחדש; זה לא היה נדיר בשבילו לנוע בין הקצוות. אבל אונו ידעה טוב יותר, והיא היתה אומללה כמו כל אחד אחר באותו הרגע.
“יצאנו למכונית”, היא סיפרה אחר כך לפיליפ נורמן, “והוא פנה אלי ואמר, ‘זהו עם הביטלס, מעכשיו זו רק את – בסדר?’ חשבתי, ‘אלוהים, שלושת הבחורים האלה היו אלה ששיעשעו אותו כל כך הרבה זמן, עכשיו אני צריכה להיות זו שתיקח את העומס “.
לנון שלח איתותים מעורבים בחודשים שלאחר מכן. בציטוטים ל”רולינג סטון “ו”ניו מוסיקל אקספרס” בתחילת 1970, אמר לנון שהביטלס עשויים להקליט שוב ועשויים להופיע בפסטיבל השלום בקיץ בקנדה. גם הריסון דיבר על טור חדש של הביטלס. “זה בטח יהיה כמו לידה מחדש לכולנו”, אמר לנון. אבל מקרטני הרגיש עכשיו מרוסק. הלהקה – החיים שהוא היה חלק מהם מאז שהיה בן 15 – נותקה ממנו. “ג’ון מאוהב ביוקו, “אמר ל”Evening Standard” בלונדון, “הוא כבר לא מאוהב בשלושתנו”. פול נשאר בבית עם לינדה, בתה הת’ר, והתינוקת שלהם, מרי, והחל לשתות בערבים ובבוקר כאחד. הוא הפסיק לכתוב מוזיקה, ומזגו התלקח בקלות. הוא נפל לתוך דיכאון משתק, עד שלינדה לא יכלה עוד. “הנה אני … נשואה לשיכור שלא מתרחץ”, אמרה לחברה, וזאת על פי ספרו של פיטר קרלין, Paul McCartney: A Life. “אתה לא צריך קבל את החרא הזה”, אמרה לבסוף לפול. “אתה אדם בוגר.” במהלך שבוע חג המולד 1969, לקח מקרטני את עצתה של אשתו והחל לעבוד על האלבום הראשון שלו כאמן עצמאי. הוא התקשר ללנון במרץ 1970 והודיע לו שגם הוא עוזב את הביטלס. “טוב”, השיב לו שותפו הוותיק. “עכשיו שנינו קיבלנו את זה מנטלית”.
כל הסיכויים להתפייסות אפסו על ידי סדרה של טעויות שלנון, קליין והריסון ביצעו בתחילת החודשים הראשונים של 1970. עד אז נערכו החומרים מההופעות והחזרות של ינואר 1969, וקליין רצה אלבום שילווה את הסרט שנקרא עכשיו Let It Be על שם שיר של מקרטני. (למרות שאבי רואד הוקלט מאוחר יותר מ”Let it be “, הוא כבר שוחרר בספטמבר 1969). גלין ג’ונס ניסה להרכיב אלבום ב -1969; פול ציין שהוא בסדר, אבל ג’ון שנא את מה ששמע. באופן אירוני, התוצאות היו קרובות מדי לחיספוס המקורי שלנון רצה במקור ,אך בראשית 1970, קליין רצה משהו מושך יותר מבחינה מסחרית. במרץ העביר לנון את הקלטות ינואר 1969 – שאותן תיאר כ”מטען חמקמק ביותר של חרא שהוקלט בצורה גרועה עם תחושה מחורבנת” – למפיק האגדי “הוול אוף סאונד”, פיל ספקטור, שהפיק את הסינגל “Instant Karma” של לנון בינואר 1970. (קליין וספקטור לא רצו את ג’ורג’ מרטין: “אני לא מחשיב אותו בליגה שלי”, “אמר ספקטור, “הוא מעבד, זה הכול”)
השינויים שהביא ספקטור ל”Let it be” ניסו בעיקר לחנוק את הבלדה של מקרטני “הדרך הארוכה והמתפתלת”, עם שכבות של תזמור. (השינויים של ספקטור ב”דרך הארוכה והמתפתלת” נראו כה סוטים בשלב מסוים, שסטאר, שהשתתף בפגישה הארוכה, גרר את המפיק מהסטודיו בזרוע ונזף בו). במהלך תקופה זו, ספקטור מעולם לא התייעץ עם מקרטני על שינויים שהוא עשה, שאולי היו הכוונות של קליין ולנון. אחרי ששמע סוף סוף את המיקסים החדשים של ספקטור, ביקש מקרטני שינויים, אבל קליין אמר לו שכבר מאוחר מדי. (בסוף 2003, מקרטני וסטאר יפיקו גרסה חדשה של Let it Be …Naked ,ללא הסידורים של ספקטור והבדיחות של לנון שדחף פנימה).
הפגיעה האחרונה הגיעה כאשר קליין, הריסון ולנון קבעו כי מקרטני לא יכול לשחרר את אלבום הסולו הראשון שלו ב -17 באפריל 1970, כפי שתוכנן במקור, ויאלץ לדחות את התאריך ל -4 ביוני, כדי לאפשר מקום ל “Let it Be” שתאריך יציאתו נקבע כעת ל -24 באפריל. כאשר לנון והריסון שלחו את סטאר כשליח לביתו של מקרטני כדי למסור לו מכתב על כך, הגיב מקרטני בלהט לא אופייני: בדיוק כפי שהוויכוח היה עשוי להיות פיזי, הוא זרק את רינגו מביתו. כאשר סטאר חזר, הוא הרגיש רע על מה שהם עושים לפול וביקש שיתנו לו לשמור על התאריך המקורי של האלבום שלו. הריסון ולנון הסכימו, ודחו את תאריך יציאת let it be למאי אבל הם בכל זאת התמרמרו על מקרטני. ההרגשה הפכה הדדית. “כולנו מדברים על שלום ואהבה”, אמר מקרטני לעיתון באותו זמן, “אבל באמת אנחנו לא מרגישים שלווים בכלל”. אף אחד מהם, לעומת זאת, לא צפה מה מקרטני בסופו של דבר יעשה. “לא יכולתי לתת לג’ון לשלוט במצב”, אמר אחר-כך. באפריל, כשפול הוציא את עבודת הסולו הראשונה שלו, “מקרטני”, הוא גם צרף ראיון עצמי, שבו הוא הפך כמה עניינים לפשוטים:
שאלה: האם אתה מתגעגע לביטלס? תשובה: לא. שאלה: האם אתה מתכנן אלבום חדש או סינגל עם הביטלס? תשובה: לא.
הרבה לפני שג’ון לנון אמר לעולם, “החלום נגמר”, סיפר פול מקרטני את החדשות. לנון לקח את הצהרת השותף שלו כהתגרות בלתי מתקבלת על הדעת. “רציתי לעשות את זה והייתי צריך לעשות את זה, “אמר לנון. “הייתי טיפש לא לעשות את זה, לא לעשות את מה שפול עשה, והוא השתמש בזה כדי למכור תקליט”. אבל הטינה היתה עמוקה יותר. הביטלס היתה במקור הלהקה של ג’ון לנון, ובלבו הוא האמין כי גורלה תלוי בו. “התחלתי את הלהקה, פירקתי אותה, זה פשוט כל כך”, הוא אמר. לנון, כך נראה, היה מוטרד מכך שמקרטני נראה כאילו הוא עזב אותו, ולא להיפך. “אני חושב שזו היתה קנאה פשוטה, “אמר פול לבארי מיילס. באותו זמן, אמר מקרטני לעיתון, “רינגו עזב ראשון, אחר כך ג’ורג’, אחר כך ג’ון, הייתי האחרון שיצא!”.
סוף הביטלס, עם זאת, נכנס רק לשלב חדש ומוזר שיימשך שנים. מקרטני רצה ניתוק מוחלט מאפל – הוא לא רצה שלאלן קליין יהיה משהו להגיד על המוזיקה שלו או לחלוק את הרווחים שלו – אבל כאשר התקשר להריסון וביקש את הסכמתו להשתחרר מהסידור שלו, אמר ג’ורג’, “אתה תשאר בלייבל המזויין – הרה קרישנה!”. מקרטני כתב ללנון מכתבים ארוכים, מתחנן לעזוב את “תאגיד” הביטלס, אבל לנון נתן תשובות לא מחייבות. מקרטני איים לתבוע, וקליין צחק עליו. ב -31 בדצמבר 1970, מקרטני תבע על מנת לפזר את הביטלס. (קליין הודה מאוחר יותר שהוא נתפס לגמרי לא מוכן). שלושת הביטלס האחרים היו מאוחדים בתגובתם לבית המשפט: לא היה צורך לפרק את הלהקה – הדברים לא היו גרועים כל כך, הם עדיין יכלו ליצור מוזיקה ביחד. הבעיה היחידה היתה פול ודרכי השתלטותו”.
השופט החליט כי בקשתו של מקרטני לפירוק היתה ראויה, והעביר את הרווחים הגבוהים של הביטלס לכינוס נכסים, וזאת עד שיתבררו פרטי הפרדה בניהם – הגירושין שרצה לנון. ב -1973 הסתיים החוזה של הביטלס עם קליין, הם לא חידשו אותו; נמאס להם ממנו. בקרוב, הריסון, לנון וסטאר יתבעו את המנהל הקודם שלהם (לנון הודה למראיין כי מקרטני אולי צדק כל הזמן בקשר לקליין), ובעניין נפרד מאפל, קליין נידון לחודשיים מאסר בארה”ב בגין הונאה. כאשר הסתיים הפיאסקו של קליין, הריסון אמר שלא יהיה אכפת לו להקים מחדש את הביטלס. כשהגיע הזמן שהביטלס יתכנסו ויחתמו על הפירוק הסופי לשותפות הישנה, סירב לנון להופיע. הוא היה מודאג מכך שהביטלס האחרים יקבלו כסף רב יותר ממה שהוא יקבל, ומישהו קרוב אליו באותו זמן אמר שהוא נבהל, כי פירוש הדבר שהביטלס באמת התפרקו. אולי הוא באמת לא התכוון לפרק את הלהקה אחרי הכל.
אין ספק, הגחמות והזעם שלו הרסו את הלהקה. באותה פגישה שבה אמר שהוא עוזב את הביטלס, לנון ביטא שנים של ספק עצמי וחוסר שביעות רצון, והניח את הכל לרגליו של מקרטני. פול, הוא הרגיש, תמיד האפיל עליו, לוקח יותר זמן על מנת להבין את הצלילים שהוא רוצה באולפן, הוא זכה באישורים של ג’ורג’ מרטין על המלודיזם הקל שלו. וחוץ מזה, פול פשוט כתב הרבה מדי לדעתו של ג’ון. כשהגיעו לסשנים של “Magical Mystery Tour”, אמר לנון, “‘כבר היו לך חמישה או שישה שירים’, אז הייתי חושב, ‘לעזאזל, אני לא יכול לעמוד בקצב של זה’. אז לא טרחתי וחשבתי, ‘לא ממש אכפת לי’. שיכנעתי את עצמי שזה לא משנה, ולכן במשך תקופה אם לא הזמינו אותי להיות באלבום באופן אישי, אם לא אמרו לי, ‘כתוב עוד שירים כי אנחנו אוהבים את העבודה שלך’, לא נלחמתי“. אבל, הוסיף לנון, “לא היה טעם מבחינתי להוציא אותם החוצה – לא היה לי כוח להוציא אותם ולהביא אותם גם לאלבום“. זו היתה הודאה יוצאת דופן. ג’ון לנון – שעד לאבי רואד ו Let it Be, היה כותב את רוב יצירות המופת של הביטלס והגדיר את עומקיהם הגדולים ביותר – כבר לא יכול היה לחלוק את הזוהר שלו עם פול מקרטני. הביטלס יכלו לעמוד בכל המתחים שהביאה להם יוקו אונו. אולי הם סבלו את אלן קליין. אבל הביטלס לא יכלו לשרוד את ג’ון לנון. החרדה שלו היתה פשוט גדולה מדי.
כך הסתיימו הביטלס, לעולם הם לא יתאספו עוד יחד בימי חייהם של האנשים הללו. לנון, הריסון וסטאר ניגנו יחד בתצורות שונות במשך השנים, אם כי רק לעתים רחוקות הם הקליטו עם מקרטני; פעם אחת, כאשר אריק קלפטון התחתן עם אשתו לשעבר של הריסון, פאטי בויד, פול, ג’ורג’ ורינגו ניגנו במשך כמה דקות מאלפות. גם פעם אחת, ג’ון ופול ניגנו מוזיקה באולפן של לוס אנג’לס ב -1974, ופול לקח תפקיד משמעותי באיחוד של ג’ון ויוקו שנפרדו באותה תקופה. לנון ומקרטני, צוות כותבי השירים החשוב ביותר בהיסטוריה, תיקנו את חברותם במרוצת השנים, אם כי הם נשארו מרוחקים, זהירים, ומעולם לא כתבו שוב יחד.
לנון נרצח ב 1980.
מקרטני הריסון וסטאר התאחדו שוב כביטלס באמצע שנות ה 90 כדי לנגן ולהקליט כמה שירים מהקלטות לא גמורות של לנון.
הריסון מת מסרטן הריאות בשנת 2001.
פול מקרטני, בסיועם של לי וג’ון איסטמן, המשיך להיות האיש העשיר ביותר בעסקי השעשועים, ולינדה מקרטני מתה מסרטן השד ב -1998.
האם זה מרגיש כמו סיפור אהבה? האם האהבה מאבדת כל תוקף על איך זה נגמר? זה בהחלט יכול להיות אם כי הסופים לא בקלות מוחקים את ההיסטוריה; הם רק חותמים אותה.
הסיפור של הביטלס היה תמיד גדול בהרבה מהביטלס, הן הלהקה והן הפרטים שלה: זה היה סיפור של תקופה, של דור שמגיע לאפשרויות חדשות. זה היה הסיפור של מה קורה כאשר אתה מגיע לאפשרויות האלה, ומה קורה כאשר התקוות הטובות ביותר מתפרקות.
כן, זה היה סיפור אהבה – ואהבה היא כמעט אף פעם לא ברכה פשוטה. כי ככל שהביטלס אולי אהבו את השותפות שלהם, העולם סביבם אהב את זה עוד יותר. זאת היתה האהבה שיותר מכל רוממה את הביטלס, אבל גם הזיקה להם והם לא יכלו לעמוד בה. ג’ון לנון, במיוחד, הרגיש שהוא חייב לשבור את האהבה הזו, ופול מקרטני שנא לראות אותה נקרעת. אבל ברגע שזה נעשה, זה נעשה. כל מה שקרה – כל פלא – עדיין מהדהד, אבל הלבבות שגרמו לזה לקרות לא שרדו ומעולם לא התאוששו באמת מן החוויה. “זה היה כל כך מזמן“, אמר ג’ורג’ הריסון כעבור שנים. “לפעמים אני שואל את עצמי האם הייתי שם באמת או שזה היה חלום“.